אל תספרו אותם…

התורה מצוה לספור את עם ישראל, אבל מזהירה אותנו שספירת אנשים – מביאה נגף, לכן היא אוסרת למנות את האנשים באופן ישיר. ואומרת שצריך לעשות את זה באופן עקיף. לא סופרים את האנשים, אלא כל אחד נותן חצי שקל, וסופרים את החצאים האלה.

לכאורה משהו שנראה כמו קומבינה, או פיתרון של בין הטיפות כזה, ובסופו של עניין הכל לא ברור: א. למה מניין מביא נגף? ב. אם זה כזה נורא, אז למה מצווים למנות? ג. איך הפתרון המסובב הזה של מחצית השקל, מותיר את העוגה שלמה למרות שאכלנו את כולה?

הביאור בקצרה, ספירה מביאה נגף כי היא מתייחסת אל האדם כמספר, היא מזלזלת בערכו, היא אומרת שהעיקר זה שהכלל קיים, אבל הלכו כמה או נשארו זה לא רלוונטי, הכל נמדד במספרים הסופיים, אובדן של כמה אלפים, הוא עניין של “מחיר” הנמדד באחוזים, ואם מתו חמישים, זה לא ממש נורא, כי נולדו שישים, ואנחנו ברווח מאזני כולל, אז הכל בסדר. תסכימו איתי שהסתכלות כזו מזלזלת, היא פתח פתוח למגפה…

מלבד זאת, דיבוק חברתי גמור הוא אסון, תופעת העדר וקלקוליה ידועים, הנגף הכי גדול לכל עם, היא הפיכה לעדר ללא חשיבה עצמאית, ללא מעצור ובלם, ברור שבתהום הקרובה הסיפור יגמר נורא…

לכן אסור לספור אנשים, כשאתה סופר אותם אתה יוצר סוג של אחידות, ושויון טכני בין אנשים, להפך אנחנו חייבים לשמר את זה שכל אדם הוא יחודי, ועולם מלא בפני עצמו, בעל צביון וזהות ושם משלו, והוא שונה בתכלית מכל אדם אחר, שאף הוא עולם לעצמו, לכל אחד מעיין פנימי אישי, בעל סגולות יחודיות שאצור בתוכו, וחייב שימור.

איך מכילים את כל המרכיבים הסותרים האלה ביחד, איך מקיימים את החברה, את האחדות החשובה וההכרחית כל כך, ומאידך משמרים את האינדבדואל, את יחודיותו של היחיד?

הכלל התורני אומר, אני נותן משהו ממני לחברה, לצרוף החשוב והאדיר הזה, אבל זה רק חצי ממני, אני לא מוחק את כל האישיות שלי למען החברה, אני מצטרף עם החברה למען אידיאל מסוים, למען בניין המקדש, לצורך מפעל חשוב, אני מצרף את כוחותי, אבל לא מאבד את ראשי.

“כי תשא את ראש בני ישראל” – כך מתחילה הפרשה, אתה צריך לספור אותם, אבל חייב להשאיר בכל זאת את הראש של כל אחד, זו הדרך. למה זה חשוב כל כך? כי אנחנו יודעים, שאם כולם חושבים אותו דבר, סימן שאף אחד לא באמת חושב…

למה חשוב כל כך לשמר את רוחו של היחיד? כי אנחנו צריכים לזכור תמיד, שהסכומים הסופיים לא ממש משנים. כי למעשה, אדם אחד יכול לשנות את העולם.

קשה מאוד להבין את הרעיון הזה בעולם שאנו חיים בו כיום. אנחנו חושבים במונחים של המונים. אצטדיוני כדורגל, הפגנות פוליטיות, נראה שלהמונים יש כוח רב יותר מאשר לפרטים. אבל אם נתבונן בהיסטוריה אפילו בלי ללכת יותר מדי רחוק, נוכל להבחין בעוצמתם של הפרטים: הרמב”ם, השולחן ערוך, הבעל שם טוב, הגאון מוילנא, ולהבדיל איינשטיין, ניוטון, פסטר [חידקים], פרויד [פסיכולוגיה], מרקס [קומוניזם]. כולם אנשים פרטיים, יחידים שההשפעה שלהם על העולם שקולה לזו של אומות שלמות – אם לא גדולה יותר!

ובמדרש אומרים, שהאנשים היחידים במגילה הם מרדכי והמן. וכוונת המדרש היא, שהמן ומרדכי  היו האנשים היחידים, שפעלו כאנשים בעלי רצון, אחריות, חשיבה, יכולת, כל השאר לא היו אלא פיונים, עדר כבשים. די באדם אחד חושב, שמסוגל לעמוד בשטף ולא להסחף איתו, הוא יהיה גם מסוגל להפוך לכל העדר הזה את הכיוון.

האיזונים העדינים האלה, הפסיעה בין הדקויות, של האהבה והחיבור לחברה, יחד עם שימור המקום שלי, אינה פשוטה. מי שיכול לראות באמת, מהו כוחו של הפרט – של כל אחד מאיתנו לבדו – יוכל גם להבין שאדם אחד, לבד, יכול ליצור השפעות מרעישות.

אז בינינו, סלקו את התירוץ של “מה כבר אני יכול לעשות?” ותעשו מה שאנשים יחידים ומיוחדים באמת עושים! תתחברו לאנשים, אבל תחיו את החיים שלכם עצמכם, לא את אלה של החברה, ובהחלט – לא את אלה של הטלויזיה, תעשו טובה, הם לא סופרים אתכם, אל תספרו אותם, התחברו למטרות ולרצונות האישיים שלכם, וצאו לדרך בעקבותיהם!