חנוך לנער על פי דרכו – חלק ד’

ידיעת התורה וקיום המצות הם אחוזים ומשולבים יחד כשלהבת בפתילה שאין קיום לאחד מהם לבדו, ככתוב: כי נר מצוה ותורה אור, ואמרו בזהר הקדוש פרשת תרומה (דף קס”ו ע”א) דשרגא בלא נהורא לאו כלום הוא. פירוש נר שאינו דולק אינו כלום. והמשל לעושה מצות והוא נעדר מידיעת התורה, שהוא כסיל בחשך הולך ונכשל בעבירות מבלי משים, כמו שמצינו ברבי עקיבא עליו השלום טרם למד תורה מצא פעם מת מצוה מוטל בדרך ונטלו על כתפיו עד לעיר וקברו בבית הקברות. ובא והתפאר לפני חכמים בבית המדרש, אמרו לו: על כל פסיעה ופסיעה שהלכת היית חייב מיתה, שכבר אמרו חכמים מת מצוה קנה מקומו, והיה לך לקברו שם. [וכנודע המעשה בעם הארץ אחד[1] שטעה וביטל מצות סוכה בשביל דמיון כוזב ששמע מהחכם שאמר כל ספק בדבר תורה לחומרא וכיון שמצות סוכה היא מן התורה הרי ספיקא לחומרא ויש לצאת מהסוכה ולאכול חוצה לה, ואילולא בורותו היה לפחות מעלה בדעתו שבהשארותו בסוכה אם לא קיים מצות סוכה הרי לפחות לא הפסיד כלום בשעה שבצאתו בודאי הפסיד קיום מצות סוכה ללא כל ספק].

ועוד אמרו בזוהר: נהורא בלא שרגא לאו כלום. זאת אומרת שלהבת שאינה אחוזה בנר אין בה ממש כי פתאום דועכת, והמשל כמאמרם ז”ל כל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת, כמו שהאור אין לו במה ליאחז רק בפתילה, כן התורה שהיא אור אינה מתקיימת אלא במי ששומר מצותיה. וכמו שאם השלהבת גדולה הרבה, תיכף נדעך הנר ובטל האור, כן מי שחכמתו מרובה ממעשיו. אבל מי שמעשיו מרובין מחכמתו דומה למוסיף עצים על האור שעל ידי זה חכמתו מתקיימת. התורה היא אור לאדם שנותנת לו חיים בעולם הזה ובעולם הבא ומדריכה אותו איך להתנהג בגשמי וברוחני ובלעדיה יגשש כעורים קיר שאינו מבחין בין אסור למותר ובין טוב לרע. והכתוב מעיד (יהושע א' ח'): והגית בו יומם ולילה וגו' כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל.

רש”י ז”ל, רבן של ישראל, בפירוש התורה פרשת בחקתי מונה שבע עבירות המתגלגלות מביטול תורה: א) ואם לא תשמעו לי, להיות עמלים בתורה. ב) ולא תעשו, משלא תלמדו לא תעשו. רוצה לומר שביטול הלימוד מביא לידי ביטול מעשה, שאם אינו יודע היאך יקיים. ואפילו רוצה לקיים הוא מלא מכשולות וככסיל בחשך הולך וכנזכר למעלה. ג) ואם בחקתי תמאסו, מואס באחרים העושים. כמו שניבאו חכמינו זכרונם לברכה בסוף סוטה (דף מט ע”ב): ויראי חטא ימאסו והאמת תהיה נעדרת. ד) ואם את משפטי תגעל נפשכם, שונא את החכמים (קרי ביה מְשׁוֹפְטַי, הם החכמים והדיינים, על משקל לִמְשׁוֹפְטִי אתחנן). ה) לבלתי עשות, מונע אחרים מעשות. ו) את כל מצותי, כופר שלא צויתים. ולכן כתיב “מצותי” בכינוי ולא אמר את כל המצות. ז) להפרכם את בריתי, כופר בעיקר. הרי שבע עבירות, אחת גוררת חברתה: לא למד, ולא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע אחרים מלעשות, כופר במצות, כופר בעיקר. כי כך דרכו של היצר הרע היום אומר לו עשה כך ומחר כך עד שאומר לו לך עבוד אלהים אחרים. נמצא לימוד התורה הוא יסוד הכל והתלמוד מביא לידי מעשה. וכמו שראינו בימי עזרא הסופר עליו השלום שהתערבו בעמים ונשאו נשים נכריות ושכחו את לשונם וכו', והכל תוצאה מביטול תורה.

ומזה תוכחת מוסר לנו ולכל אחינו התועים והמתעים בדרכי לימוד תורתנו הקדושה וחינוך עצמם ובניהם, העוזבים אורחות יושר מלחנך את הבנים על ברכי התורה, ולומדים רק איך להתפלל ולומר קדיש והפטרה אחר מות הוריהם (וכמו שהתבטא חכם אחד בדור שלפנינו: כל היהדות התרכזה כעת רק במפטיר ונפטר). וחושבים כי יש לנו ב”ה רבנים מספיק, ובנינו ילמדו דעת חכמות חיצוניות וספרי מדע שבהם יראו חיים בעולם הזה. ולו חכמו ישכילו כי לאט לאט יתרחקו מדרכי התורה ומצוותיה. ואף על פי שהיום כפירה בעיקר אינה באופנה, מכל מקום היצר הרע נתחכם להמציא סוג חדש “שומרי מסורת” שבהם נכללים גם מחללי שבתות וימים טובים בעונות הרבים, ורק אומרים קידוש וקדיש, ובאים לבית הכנסת לשמוע תפלת “יזכור” והשכבה וכיוצא. וזוהי שמירת המסורת לדעתם. ותחת אשר בדורות קדמונים שומר מסורת היינו המקפיד על מנהג קל ממנהגי ישראל, הנה בדורנו שומר מסורת הוא בגדר “שריפת נשמה וגוף קיים”. והכל בא משכחת התורה. ואמר סופר אחד בדורנו[2]: “כשיצא עם ישראל לגלות בבל, לקח אתו חמשה חומשי תורה ורוב ספרי התנ”ך, וכאשר גלה לאדום, היתה המשנה הערוכה בידי רבנו הקדוש צדה לו לדרך. ומה ניטול אנחנו אם נגלה חלילה בשלישית, כלום את העגבניות מעין חרוד?!”.

ובוא וראה גדולי חכמינו שלמדו תורה ומדע ולא האפיל המדע על תורתם. ואדרבא הרמב”ם גדול הפילוסופים הרופאים והתוכנים בדורו קורא להם “לרקחות ולטבחות ולאופות”. וכל זה למה? שעשו התורה עיקר והמדע טפל. אבל בדורנו עושים למוד התורה ח”ו לאופן חמישי שבעגלה. ולא די בזה אלא שנשמטים מלבוא לעת הדרשה לשמוע ביום שבת דברי מוסר ויראת שמים, ועל פי רוב מצויים בבית הכנסת רק אנשים זקנים ומבוגרים הבאים לשמוע את דבר ה', והנוער שלנו משוטט אי-שם במשחקי כדורגל או סתם בטיולי סרק, אם בהיתר אם באיסור, הפך מאמרם ז”ל (ירושלמי שבת פט”ו הלכה ג') לא ניתנו שבתות לישראל אלא לעסוק בהם בדברי תורה. והם אומרים כל יום בתפלה: והערב נא ה' אלקינו את דברי תורתך בפינו וכו', ואיך יערבו דברי התורה בפיהם בשעה שבורחים מהם? ולא זו בלבד אלא שגם קריאת התורה שהיא חובה מסתפקים בנשיקה בעלמא כשאומרים: וזאת התורה וכו', ואח”כ פונים עורף לצאת מבית הכנסת, כנשיקת ערפה לחמותה ושוב עזבה אותה לחלוטין ויצא ממנה גלית כנודע. ועל נשיקה זו נאמר (משלי כ”ז ו'): ונעתרות נשיקות שונא. וצריך להכריז ולפרסם שחובה לכל אחד מישראל ללמוד ולשמוע קריאת התורה, והמזלזל בזה ויוצא לחוץ וכיוצא הרי הוא בכלל כי דבר ה' בזה ח”ו. ולא רק תורה שבכתב אלא גם צריך לשמור על תורה שבעל פה שבזכותה חיינו כל משך ימי גלותינו המרה, ועליה אומרים בברכת התורה: וחיי עולם נטע בתוכנו – זו תורה שבעל פה, כמבואר בשלחן ערוך (סימן קלט סעיף י'). שבלעדיה הרי התורה שבכתב כאבן שאין לה הופכין וספר תורה מונח בקרן זוית ולא תוכל להוציא ממנו הלכה אחת לאורה.

ובעונות הרבים התורה שבעל פה אזלא ומדלדלא, ורבו כמו רבו לימודי חול שבהם חיים ומתעסקים, ועוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, וע”ז יש להמליץ “ועל רגעי ארץ דברי מרמות יחשובון”. וכבוד התורה ירד ח”ו פלאים ונעשתה התורה שבעל פה כדבר שאין בו צורך ח”ו, עד שכמעט אומרים מה צורך לנו בספרי קודש של תורה שבעל פה, מכיון שאין לומדים בהם רק בישיבות. ותחת אשר היה לפנים כל בית יהודי מלא תורה, לא מבעיא תנ”ך עם מפרשים ומשניות וזוהר וכיוצא, אלא אף ש”ס ושלחן ערוך אורח חיים ויורה דעה ובן איש חי וספרי מוסר ומדות והלכות פסוקות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, הנה היום מקצים לספרי קודש מקום קטן ארבעה טפחים על ארבעה טפחים בפנה נדחת, והספריה המשובחת מלאה לה עמיר: ספרי מתמטיקא, גיאומטריא, אלגברא, אסטרונומיא, גיאוגרפיא, הסטוריא, חימיא, פיסיקא, ביולוגיא, פילוסופיא וכו' ונוסף עליהם רומנים וכתבי מינים מעוכרי ישראל אשר הפכו את גפננו לשמה.

ובוא וראה כי כל זמן שהיתה הנהגת העם מסורה בידי גדולי התורה, אפילו בתקופת החושך והאפלה של ימי הבינים, ידעו לנווט את האניה יפה על פני גלים סוערים ומים זידונים שאפפוה מכל עבר. ואם נמצא מי שהשתמד ח”ו בתוקף הגלות לעזה עליו כל המדינה, והוא עצמו חזר בתשובה אחר כך. ואם לא הוא, זרעו אחריו, כידוע מבני האנוסים וזולתם (ורש”י ז”ל בימי גזירות תתנ”ו, כתב שהאנוסים לבם לשמים). ואילו בתקופה האחרונה כשנשמט הרסן מידי הרבנים ונגזל בידי החילוניים למיניהם, מה עשו? הלכו הלוך והתבולל. ערי גרמניא ופולניא נהרסו ברובן בגשמיות ורוחניות, ואירופא כולה נעשתה כמדורת האש. והיום נישואי תערובת באמריקה ובעולם כלו אוכלים את ישראל בכל פה, ואין מי שיאמר למשחית הרף, לולי ה' שהיה לנו הותיר לנו שריד כמעט, בני הישיבות וחכמי התורה העומדים על המשמר השכם והערב, ולפעמים עולה בידם להציל אחדים מאותם שנתפסו לכפירה ולהחזירם ליראת שמים. ויפה כחו של עבריין אחד שחזר למוטב ממאה טובים שיצאו לתרבות רעה. כי אלה האחרונים יצר הממון והתאוות עליהם גבר, וזרם מים הזידונים שטף אותם ועבר. אבל הראשון השוחה “נגד הזרם” ואחרי שטעם טעם העבירה חזר ופירש ושב לצור מחצבתו שכרו גדול מאד. ובמקום שהוא עומד אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.