אהבת הבריות

כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה ושם לה עלילות דברים וגו' – כתב רש”י: עבירה גוררת עבירה. עבר על לא תשנא, סופו לבוא לידי לשון הרע. מבאר בשפתי חכמים שלא היה צריך להיכתב “ושנאה”, אלא רק את עיקר הדברים במוציא שם רע, שהדבר נעשה על ידי “ושם לה עלילות דברים”, ועל זה עיקר עונשו על דיבורו הרע, ואם היה רק חושב ולא עושה, לא היה נענש, כי אין אדם נתפס על מחשבה. אם כן, מה הצורך בהקדמה זו שהיתה לו שנאה?

מבארים בעלי המוסר כי להנצל מדבורי לשון הרע, זה לא רק להתאמץ לא לדבר דיבורים מיותרים, אלא הרבה לפני, צריך להשתדל לא להגיע ח”ו לשנאת חנם או כל שנאה שהיא, אלא אדרבה לאהוב כל אדם מישראל, ככתוב “ואהבת לרעך כמוך”. הרי אדם בטבעו אינו מדבר דיבורים רעים על עצמו, כי טבע האדם לאהוב את עצמו, ולא יעשה פעולה שתגרום לו נזק או צער, כך צריך להרגיש את חברו.

ויסוד הזהירות צריך לבוא על ידי אהבת הבריות עד שלא יהיה מסוגל לראות רע אצל השני ובודאי לא לדבר עליו. וגם כשחושב שדיבוריו יהיו לתועלת, צריך שבע חקירות ובדיקות, כמבואר בספר חפץ חיים, ושם מובא שבעה תנאים לזה. וכבר כתבה התורה בפרשתנו “זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים”. וזאת למרות שדברה לשם תועלת. והוסיף הרמב”ן שאהבה אותו כנפשה ולא דברה בפניו שיבוש ולא בפני רבים אלא בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה, בכל זאת הקב”ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, כיון שדברה עליו דברים שנוגעים לו, והם דברי ביקורת שלא בפניו. לכן כדי להינצל מלשון הרע, יש להשתדל לאהוב כל אחד מישראל.

מסופר על רבי שלמה מזוויל, שנכדתו סיפרה לו על חתנה הטרי אשר לא נוהג בחומרא שהסבא מאוד מקפיד עליה. אמר לה רבי שלמה סבה “דעי לך, בשמים לא מקפידים על חומרות, אלא על שני דברים – על שמירת העיניים, ככתוב “ולא תתורו וגו' למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי”, ובזה תלויים ועומדים כל המצוות כולן, ועל “ואהבת לרעך כמוך”, שזה כלל גדול בתורה.