עיון או בקיאות

 “ללמוד סוגיות בעיון ולהעמיק במפרשים – לצלול בים התלמוד , או שאולי עדיף ללמוד בקיאות”. כשהוא פרס בפני את הספק, צחקתי בתוך תוכי גם אני כשהייתי בחור נתפתלתי בנפתולי ה’, ולא אבוז למי שחשקה נפשו ביותר ללימוד הבקיאות. ”ובסברא נראה לי שיותר חשוב ללמוד בקיאות” הוא ממשיך. ”איזה מין תלמיד חכם הוא זה שבקושי יודע בש”ס ופוסקים? גם בגמ’ במסכת הוריות כתוב ש”הכל צריכין למארי חטיא”.

התפעלתי מהרצון והשאיפה של ידידי להתעלות. אם רק היו יודעים, בני עליה בחורים ואברכים השוקדים על תלמודם, את משמעות הגיל שבו הם נמצאים, ואת משמעות ההשקעה בו – ודאי וודאי שהיו נמצאים במקומות אחרים.

 לאחר כמה רגעים של מחשבה, עניתי לו. אפשר תמיד לפתור כזאת שאלה בתשובה ש”ודאי שהעיון יותר חשוב”, אבל אני לא עונה כך. כי על פי האמת – התשובה היא הרבה יותר מהמשפט הזה.

“אתה יודע, כל הנושא הזה של בקיאות מול עיון, במבט ראשון, הוא מוכרע בתחילתו; לכאורה אתה צודק, ואפילו הגמ’ מסייעת לדבריך. אך במחשבה שנייה – בא נבחן את הדברים לעומק, ואתה בעצמך תחליט מה לעשות. קודם כל – מאד חשוב לי לציין – הזמן לרכוש בקיאות בש”ס הוא עצום. אם תנצל ללימוד בקיאות את סדר ג’ בשלמותו, את ההפסקות למיניהם, וגם תנצל את ימי שישי שבת ומוצ”ש בודאי שתצבור בקיאות נפלאה במשך שנותיך , ואין ספק שבקיאות היא דבר הנצרך מאד לרכישת מושגים, הן ללימוד העיון והן לענייני הלכה. אלא שעתה עלינו לשקול – האם את הזמן הניתן לעיון ראוי ג”כ לנצל ללימוד הבקיאות?

בא נחשוב קדימה. בעז”ה מחר תסיים את הש”ס, וכמובן, תשנן ותזכור אותו על בוריו, וישאלו אותך שאלות – “מה הפירוש כאן”, “תבאר לי את הסוגיא”, “יש כאן קושיא”, הרי אתה יודע – קושיות הש”ס ה”רציניות” רובן ככולן דורשות עיון ישר ועמוק כדי לקלוע אל התשובה האמיתית. מי ערב לך שתזכה בזה בלא עמל והכנה? העיון חשוב ביותר בשביל הבנה ישרה! כשלומדים קטע קצת קשה להבנה, אם הלומד אינו רגיל בעיון – לעתים יחשוב שהבין, ובאמת לא הבין בכלל! אפילו דבר הדורש הבנה פשוטה, מי שאינו רגיל ללמוד בעיון – או שיתקשה בו, או שיפרש בו פירוש לא נכון, או תסלח לי, בלשון קצת חריפה – פירוש עקום ומשובש שלא מתחיל! אבל מי שמתרגל בלימוד העיון – מוחו רגיל לפצח דברים קשים ע”י שלמד מהרש”א ומהר”ם ומהר”ם שיף והתמודד מולם, וראה גם כן איך הם התמודדו מול קושיותיהם בגמ’. המח עם הזמן לומד את הדרך ויודע להשתמש בה בכל מקום! ככל שהאדם יותר ירגיל את מוחו לעמול ולהתייגע בהבנה ישרה ונכונה, מוחו יהיה זך וישר יותר. ואני אומר לך, הדברים כ”כ ברורים ומנוסים”

”אבל מה עם הגמ’ שאמרה ש”הכל צריכין למארי חטיא?””

”אני חושב שאין בזה שום סתירה. מי שלא מתרגל בעיון – לא מבין כראוי דברי מפרשי הגמ’ והפוסקים.

אבל בא נחזור לעניננו. אמרנו שכדי להבין טוב – חייבים לדעת לעיין. אבל זה לא רק זה, זה הרבה יותר כשתכתוב שו”תים. אתה יודע איך מתנהל שו”ת?”

בן-שיחי מהנהן לשלילה.

”שו”ת בנוי מראיות וסתירות בגמרא ופוסקים. כשיש לך דעה בנושא הלכתי – ובודאי שתרצה שיהיו לך דעות משלך, ולא תהיה כמו עלה הנידף בין הפוסקים – עליך יהיה להוכיח את פסק ההלכה שלך! האם תוכל להיות בטוח שההלכה שחידשת נכונה? פעמים רבות מי שלא עמל ובתורה והשקיע בעיון, ראיותיו קלושות ולימודו רדוד, והדברים נאמרים מתוך נסיון.

יתירה על זו, אם יבוא אחריך אדם אחר, ויוכיח שההלכה שחידשת בטלה… איך תרגיש? האם אתה יודע שהנסיון להודות על האמת כשטעית הוא קשה ביותר?

וביותר עליך לחשוש, שהרי חז”ל אמרו במסכת אבות (פרק ד’ משנה טז): ‘‘הוי זהיר בלימוד, ששגגת לימוד עולה זדון”, ואם אדם לא ילמד את העיון הישר – שבודאי צריך ללומדו – לדעת להבין נכון דברי הפוסקים, הרי שאם יכשל בהבנה של הדברים בהוראה ובמעשה, לא נחשב לו כשגגה בלבד, אלא כאילו שעבר עבירה במזיד רח”ל! ואל תאמר לי שהעיון הישר נקנה מאליו, כי זה ממש לא נכון. הרי אפילו גדולי עולם ישבו ועמלו לקנותו!

לכן כדאי שתעמול ביתר שאת בלימוד העיון, ואחר שתדע לעיין כמו שצריך – תראה שעוד תצליח בכל שאר לימודיך, וגם יקל עליך לימוד הבקיאות”. ניכר על פניו של בן- שיחי שהוא חושב על הדברים ומעבדן בלבו.

”אם אתה רוצה עוד להרחיב את האופקים, אני אשמח”. בן- שיחי מהנהן בלי רגע של שהות, ואני ממשיך. ”אתה יודע שלדעת רבי אליעזר ממיץ – אחד מגדולי הראשונים, כתב בספרו ”היראים” – עיקר מצות לימוד תורה היא… בעיון! הסתכל שם, בסימן יד, שכתב—” גששתי בכיסי למצוא את הדף בו כתבתי את לשון ”היראים” בתוספת קטע קצר של מוה”ר הגאון הגדול רבי יצחק טייב זצוק”ל, לזכרון הדברים. ישנם נושאים בהם לא ישווה ולא ידמה לשון המחבר לשום לשון שבעולם. ”הנה, מצאתי”, פתחתי את קפלי הדף והתחלתי להקריא. ”ה’ יתברך צוה את ישראל שילמדו את התורה ויעבדו בה, דכתיב בפרשת ואתחנן: לאהבה את ה’ אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. ותניא בספרי: “ולעבדו” זה תלמוד. עד כאן לשונו. ופירש מוה”ר הגאון הגדול (מח”ס ערך השלחן) רבי יצחק טייב בעל ”ערך השלחן” בפירושו “ווי העמודים”, שעבודה היינו שטורח ובורר כדאמר בפרק במה אשה (שבת ס”ג ע”א) ”אורך ימים בימינה” – למיימינים בה (שזוכים באורך ימים, וכל שכן בעושר וכבוד. ”ובשמאלה עושר וכבוד” – למשמאילים בה, שזוכים בעושר וכבוד בלבד) ופירש”י: “מיימינים בה” – שטורח ומפשפש טעמיה ובוררה, כימין המיומנת למלאכה. “משמאילים בה” – שאינם יגעים בה כל צרכה. עד כאן לשון מוה”ר ר’ יצחק טייב. הנה, תראה – הטירחה והעמל בתורה הם הנקראים “עבודה”, וא”כ נמצא שזהו עיקר מצות לימוד תורה, שיעמול ויתייגע בתורה!

עוד דבר. לעתים רבות בחורים ואברכים לא מוצאים מתיקות בלימוד. אתה יודע כמה זה קשה, לשבת תשע–עשר שעות ביום וללמוד ללא מתיקות? כולנו זקוקים למתיקות והנעימות שנמצאים בתורה הקדושה. “והערב נא ה’ אלוקינו את דברי תורתך בפינו!” – אנחנו מתפללים כל יום, ואף על פי כן פעמים רבות מרגישים שיש איזה מחיצה סמויה בינינו לבין אותו האור. אבל אנשים אינם יודעים – עמל והשקעה מביאים למתיקות בלימוד! עמול על הלימוד, עמול על ההבנה, עמול על החזרה – עד שתזכה להבין. עמלת על הבנת הגמרא? השקעת בפירוש המש”ך ? התאמצת בדברי מהרש”א?! עוד תראה, בעזרת ה’ תרגיש בליבך אור התורה! עיין בגמרא מסכת ביצה (דף לח ע”ב) “הרי שנתערב לו קב חיטין בעשרה קבין של חבירו, יאכל הלה וחדי?!” ופירש”י: יאכל הלה וישמח בדבר שלא עמל בו?! עכ”ל. למדנו מכאן שאם עמלת בדבר – הרי שתשמח בו, ואם לא עמלת – לא תהיה שמח, שהרי העמל מביא לידי קשר לדבר ושמחה בו! ואל תאמר לי: ”בסדר גמור, אז אם כן אעמול בתורה בלימוד הבקיאות”, שהרי אני ואתה יודעים שאין להשוות בין עמל הבקיאות לעמל העיון, ובעמל העיון מתאמצים יותר!”. המתנתי רגע להפוגה קצרה, למען עיכול הדברים.

”אמור לי, כבר קראת את קונטרס ”קנין תורה”?”, ידידי מחווה בראשו תנועה של ‘בערך’. ”אתה זוכר שהביאו שם מעשה בבחור שהובא לפני מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק”ל, שסיים מסכתות רבות בש”ס אך לדאבון לב סרח, ודיבר איתו הרב באריכות, ואמר מרן שכיוון שלמד מסכתות ”מקופיא” – והכוונה מלמעלה (עי’ רש”י זבחים ו’ ע”א) בלא לעיין במפרשים וב”סודות העניינים”, לא נשתרשה התורה בתוכו, ולא זכה למתיקות בלימוד. הסתכל שם בעצמך. הנה בפירוש, כמה חשובה ונחוצה אהבת התורה, הנקנית ע”י שמעמיקים בה!” סיימתי את דבריי, והבטתי בבן שיחי המהורהר.

”וואו, מה, היתה לכבודו רוח הקודש להכין את כל זה מראש?” ידידי תמה ואני מחייך. ”בכל מקרה, לא חשבתי שזה כל כך רציני. אתה יודע, תמיד מדברים על עיון, ומרן שליט”א מאריך בשבח העיון ונחיצותו,  אבל תמיד זה היה נשמע משהו כזה של גאונים…”.

”לא, ממש לא. אלא שצריך להתאמץ! תדע לך, כולם מתאמצים בחיים, השאלה במה, וכמו שאתה אומר בכל יום – אנו עמלים והם עמלים—”. ראיתי לפתע שבן שיחי מוריד את ראשו ומתלבט בתוך עצמו. לאחר כמה רגעים הוא הרים את ראשו במבט ממוקד.

”טוב, עכשיו דעתי כבר נשתנתה לגמרי. אני רוצה להיות מעיין, ואתה יודע מה? לא איכפת לי אפילו לוותר על לימוד הבקיאות. אני רוצה להיות מעיין!!”.

”לא, זו כבר טעות! חשוב להיות בקי, ובפרט לענייני הלכה, כמו שהסברתי לך מקודם. אבל מעכשיו תדע ש”מזה ומזה אל תנח ידיך”, ואל תחוש למי שאומר לך שהכל ‘בזבוז זמן’, את התוצאות לא רואים מיד!”.

ידידי הודה לי ברגש, סובב את גופו ופסע אל עבר מקומו, ואני שקעתי במבטי אליו. כמה הוא זכה כשהבין את משמעות העיון, כמה הוא זכה…

 אילו הייתם יודעים איך היה נראה לימודכם אחר שהייתם משקיעים בעיון, ודאי שלא הייתם חושבים כמו שאתם חושבים עכשיו. העיון כל כך חשוב, כל כך נצרך, כל כך מרחיב את האופקים, וגם חשוב לכל אחד! אלא מה ? מלבד שהוא קשה להשגה (וכמאמר חז”ל, דברי תורה קשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז ונוחין לאבדם ככלי זכוכית, חגיגה טו ע”א), גם לעתים האדם דן את הצלחתו על פי כוחותיו העכשויים; זאת אומרת שאם הוא יודע בעצמו שכעת אינו מסוגל להבין דברי המש”ך, אם כן, למה לו לעמול על דברי המש”ך? הרי באופן טבעי הוא אינו מסוגל לזה !

אח, זו טעות חמורה! עיקר הקושי להיכנס בעיון הוא בהתחלה – אבל אחרי שמגלים התאמצות, מן השמיים פותחים ללומד את ההבנה ! ואל יאמר אדם: ”אני כבר ניסיתי, ולא עלתה בידי. ‘מכאן מוכח’ שאין אני והעיון יכולים לדור במקום אחד…”, לא ולא! שהרי כמובן שזהו נסיון, מפני שאנחנו לא מורגלים בנסים, ובפרט שניסינו רבות ולא הצלחנו. אבל הביטו מסביבכם – האם אתם יודעים שלא כל הלומדים החזקים שאתם מכירים נולדו כפי שהם היום ? האם אתם יודעים שאפילו רבנים היו צריכים להשתדל בקניית העיון ?

בואו כולנו ננסה, נתאמץ, לקנות את העיון. נשתול את הזרעים, ועוד נראה תוצאות בע”ה.

טעמו וראו כי טוב ה’ !