עיין למוה”ר הגאון רבי רפאל כדיר צבאן זצ”ל בספרו נפש חיה (מערכת התי”ו אות כ”ח) במהדורא החדשה, ובמהדורא ישנה שיירי הנפש מע’ ת’ אות י”ב) שמנהג גאבסהיה לאכול עוף במוצאי ת”ב, ומי שמשפחתו נהגו לאכול יכול לאכול.
ע”ש. ובעלי הדס (פרק י”ד אות כ,ז) כתב ששמע בירור שכן נהגו בגאבס אבל לא בבשר אדום רק בעוף. ע,ש. וע’ בגאולי כהונה (מע’ תי”ו אות ג’) שמשער שכן היה מנהג קדום בג’רבאואח”כ נהגו להחמיר. ע”ש.
ענין השחיטה אחר חצות ט”ב היה נהוג בהרבה קהלות, וע’ בעלי הדס (שם אות כ”ד) שמנהג זה היה עוד בימי הגאונים.
מי שנהג לאכול, ורוצה כעת לימנע, אינו צריך התרה, כי המנהג הוא רק שאין בזה איסור, אבל לא אמרו שיש בזה מצוה, ולכן מי שנמנע אשריו.
כל שנה בתשעה באב אנו צמים, בוכים ומקוננים, על חורבן בית מקדשנו, על הגלות המרה ועל כל הצרות והייסורים שהיו מנת חלקנו מאז. כבר קרוב לאלפיים שנה של בכי, צום ואבילות, ועדיין לא נושענו, הצרות ממשיכות לרדוף אותנו. מדוע?
האם ה’ לא היה יכול לגזור פשוט, שהבכורות שבמצרים ימותו גם בלי כל הדילוגים והפסיחות הללו? מה משמעותה של מעורבותו האישית? התשובה פשוטה, רק אהבה מביאה למעורבות…
המיוחדות שבמצה הפשוטה, הוא דווקא בכך שלא ניתן לנהל מונולוג על מגוון טעמיה העדינים ומרקמה המדהים. אנחנו לא אוכלים מצה בתור הנאה גסטרונומית, אנחנו אוכלים אותה כדי להתחבר לעצם מהותנו...
שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.