הלכה

• אדרבא, ראוי לעשות כל מאמץ שלא לדחות את החתונה. ואמך יכולה להשתתף בחתונה כרגיל, והוא הדין לגבי האחים שלה – אם הם בקשר טוב אתך והמנעותם עלולה לפגוע בשמחתך. (ע’ חזו”ע אבילות ח”ב עמ’ של”ט).
• בכל זה לא ידוע לי על חומרא מסויימת בספרי רבני ג’רבא, ושאלתי לבקיאים במנהגים ואמרו שיש נוהגים להחמיר שהאם תשתתף רק בחופה בלבד, אבל כנראה זה לא מן הדין.

אין זה תורה גמורה, אבל נכון שיאמר, ואם רק אחד נוהג לומר, יש לבדוק שאין קודמים לו (למשל מי שבתוך החודש קודם למי שבתוך הזנה). וכיום גם אצל האשכנזים יש שלא מקפידים אם יאמרו כמה ביחד, ואם מקפידים ויש קודמים לו, לא יאמר או שיאמר בלחש.

כל שאם לא תבוא תפגם משמעותית שמחת הכלה, מותר לה לבא לחופה בלבד ולצאת, אבל בדרך כלל מקבלים זאת בהבנה שבתוך שנת האבל לא באים, ויהיו בע”ה עוד שמחות.

1. אין כאן ריבית כי אין כאן הלואה.
2. 2. עיין להגאון ערך השלחן (ח”מ סי’ ע’ אות א’) שכתב בשם מהר”ש יונה ז”ל שלגבי פקדון הכל לפי אדם שאם איש נאמן הוא יכול להפקיד אצלו בלא עדים שאין חשש שמא ישכח כיון שהפקדון בידו ולא ניתן להוצאה. עי”ש. ונדון זה הוא כפקדון שהרי לא ניתן להוצאה, ואם איש נאמן הוא א”צ לא עדין ולא שטר.

כבר הזכרת בדבריך תירוץ דהמצוה (בליל פסח) קובעתו לברך עליה המוציא.
אמנם לענ”ד קושיה מעיקרא ליתא, שהעיקר בזה דכל שמברכים עליו המוציא אם קובעים עליו סעודה, יוצאים בו ידי חובה בפסח, שיש עליו שם “פת”, ולא המעיט אלא דבר שאי אפשר לעולם לברך עליו המוציא, אפילו ע”י קביעות.

והארכתי בזה בס”ד בשו”ת מחקרי ארץ ח”א (סי’ מח) ע”ש. (נמצא באוצר החכמה).

בספר עלי הדס (מנהגי תונס) עמ’ 848 מפורש שבשבת היו האבלים יוצאים לשמוע קריאת התורה. ע”ש. וחבל על זה שפספס מצות פרשת זכור, בגלל ספק במנהג.