מצוות התלויות בארץ

לדעת מרן הגר”ע יוסף זצ”ל אפשר להקל בזה.

למרות התיאור המפורט בשאלתך, עדיין חסרים לי פרטים מהותיים הנוגעים לפסק ההלכה בנדון זה, אשמח אם תבאר לי אותם, כדלהלן:

• האם העצים הובאו מן המטע למשתלה כשהם ג”כ בתוך גוש העפר המתואר בשאלה? או שנעקרו מן המטע עם שרשיהם הבסיסיים בלבד, ומיד הכניסום לשקי העפר שבמשתלה? (אמנם הצד השני יותר מסתבר לי, אבל אשמח אם תבדוק זאת שוב מול המשתלה).
• כמה זמן שהו העצים במשתלה בתוך שקי העפר? (בתשובתך כתבת שאי אפשר לדעת בדיוק, אבל אולי יש פרק זמן מינימלי שניתן לדעת בודאות?)
• האם בשקי עפר הנ”ל היו נקבים כלשהם? וא”כ, מה קוטר הנקבים?

תשובותיך לשאלות אלו יעזרו לי לעזור לך.

הנה גם אם העלים הנ”ל גדלו בשנה השביעית עצמה, מ”מ

• מצד איסור ספיחין אין כאן איסור כמ”ש הרמב”ם (פ”ד מהל’ שמיטה ויובל ה”ג) שעשבים שאין זורעים אותם רוב האדם אין בהם סםיחין ומכללם מנה את הפיגם.
• וכן מצד הסיכה ע”י שרייתם בשמן, הכלל בדברים אלו שכל דבר שדרך שימושו בכך הדבר מותר כמ”ש הרמב”ם (פ”ה מהל’ שמו”י ***). ואף שכאן אין הדבר ברור שכן דרך רוב בני האדם בסיכה זו, ובזה י”ל דאסור וכמשמעות לשון הרמב”ם (ה”ו), מ”מ כיון שהפיגם אינו עשוי ברובו אלא לריח א”כ אינו קדוש בקדושת שביעית כמ”ש בשביתת השדה (פ”ט הט”ז), וכ”פ בס’ קדושת הארץ (פ”ה ה”ח), עש”ב, וא”כ ממ”נ אין לאסור הסיכה כלל בשמן הנ”ל וכן לבשלו ולרחוץ בו. ודו”ק.
• ומצד החפירה גם אין לחוש כיון שניכר שעושה כן לצורך הוצאת העלים ושרשיהם.

בפשטות בשכחה כל הפירות והאילנות חייבים בשכחה מדלא הזכיר בהם כלל, וכן מבואר ברמב”ם (פ”א מה’ מתנות עניים ה”ז) וכן עוד שם (פ”ה הכ”ו), והיינו דווקא שיחולו הפרטים המחייבים בדין שכחה, ע”ש ברמב”ם פ”ה.

יבול הגדל בעציצים שעל הגג, דינו כגדל ב”עציץ שאינו נקוב”, שהוא חייב בהפרשת תרומות ומעשרות (מדרבנן).
למרות שהשנה היא שנת שמיטה, הפירות שגדלים בעציצים שלך מותרים באכילה (ואינם אסורים מגזירת ספיחין), אך בשנה זו צריך להפריש מהם תרומות ומעשרות בלי ברכה (עיין שביתת השדה מהדורא חדשה עמ’ שפט והלאה). והשנה היא שנת מעשר עני.
לגבי צורת ההפרשה – אמנם יש אפשרות הלכתית לתרום ולהפריש מראש בפעם אחת על כל מה שתקטוף במשך הימים הקרובים, אבל אפשרות זו אינה מומלצת לכתחילה.
ולכן הנכון ביותר להפריש מכל כמות, בכל פעם, בזמן הקטיפה, כפי המסודר בסידורים [בסידור איש מצליח מופיע סדר ההפרשה בעמוד 784].
אך היות ולא ניתן מבחינה מעשית לתת את המעשרות ללוי או לעני, מאחר ומדובר בכמה עלעלים או חתיכות זניחות של פלפל חריף, לכן יש לזׇכות ללוי ולעני את שווי המעשר בכסף, כיצד? נותנים ללוי או לעני בפעם אחת סכום כסף גדול כהלואה “על החשבון”, ובכל פעם שמפרישים מעשרות, מקזזים אצלינו מסכום ההלואה כשווי הפירות המגיעם לו מאיתנו (עד שמתקזז כל הסכום), ואז משאירים את המעשרות אצלינו ואוכלים אותם.
כמובן פתרון זה מועיל רק למעשר ראשון ומעשר עני, שאין בפירות עצמם קדושה (אלא רק הם שייכים ללוי או לעני), אבל תרומה גדולה ותרומת מעשר שיש בהם קדושה ואסור לנו לאכול אותם (זה סה”כ קצת יותר מ-1% מהפירות) אין להם פיתרון, ואותם מוכרחים לזרוק לפח האשפה, אחר עטיפה בשתי שקיות.

מדברי מו”ר הגר”מ לוי זצ”ל שנדפסו בספר “משה ידבר” (עמ’ רכ”ח) נראה שפסק כן הלכה למעשה. וע”ש בהערות הרה”ג המו”ל נר”ו.