במנוחת אהבה (עמוד רצ"ו) כתב רק שיש תורת "כלי" על הבגד ואינו מוקצה מחמת גופו, מפני שראוי לגוי. אך באמת עדיין אינו אלא כלי שמלאכתו לאיסור. וכן הוא דין פירות טבל שאינם מוקצים מחמת גופם (ולא מפני שראויים לגוי, אלא שראויים לו עצמו אחר כך, וכפי שביארתי בתשובה 6555), רק שבפירות טבל יש חומרא נוספת, שהואיל ואדם מקפיד עליהם (שהרי חפץ לאכלם אחר שבת) הרי הם מוקצה מחמת חסרון כיס. וטעם זה לא שייך בבגד שעטנז, שבדרך כלל אין מקפידים עליו, וכמו שאר בגדים. [אגב, הגאון רבנו זלמן שסובר שפירות טבל הם מוקצים מחמת גופם, סובר גם בבגד שעטנז להחמיר, והובא במנוחת אהבה סוף עמוד רצ"ה].
ואמנם יש מהפוסקים שהקילו באופנים מסויימים בדברים שראויים לגוי (עיין חזון עובדיה שבת ג' סוף עמ' כ"ב לענין נבלה, ובעמ' רכ"ו לענין ביצה שנמצא בה דם), אך זהו דוקא בדברים שלא יהיו ראויים ליהודי מעולם, ודעתיה דאיניש להביאם לגויים, אך פירות טבל שעומדים להיות מותרים לו אחרי הפרשת תרומות ומעשרות, אין דעתו ליתנם לגויים, וכעין מה שאמרו בביצה (ו:) מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים. וכן כתב הרב מנוחת אהבה (פרק ב' הערה 73) בשם האחרונים.