ביאור דברי רש"י בפרשת וירא

מדוע חלק מהשבטים נולדו לשפחות ולא לאמהות הקדושות? ומדוע דווקא הם?

כתוב בתורה וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות ועיין לרש״י ז״ל שם ד״ה אחות נביות ממשמע שנאמר אחות נביות איני יודע שהיא אחות נביות? אלא למדנו שמת ישמעאל משיעדה לעשו קודם נישואיה והשיאה נביות אחיה עכ״ל משמע מדברי רש״י שישמעאל קרוב למותו נתן את הבת שלו לעשו ואחרי שמת עשו התחתן איתה וקשה לי הרי אמרו חז״ל שישמעאל בסוף ימיו חזר בתשובה ואיך נתן את הבת שלו לעשו שהיה רשע ?

ראב"ע בפירושו על הפסוק "ושננתם לבניך ודברת בם וכו'" (דברים ו' ז') כתב "בשבתך- דבק עם ודברת בם". לכאורה כוונתו לומר שחלק זה בפסוק קאי על ודברת בם ולא על ושננתם לבניך (כמו שאכן מוכח מכך שלומדים דיני ק"ש מחלק זה בפסוק ולא דיני תלמוד תורה). רציתי לדעת איך פירוש זה מסתדר עם הטעמים בפסוק? הרי "ודברת בם" הוא באתנח, ולכאורה לפי פירוש זה האתנח אמור להיות ב"ושננתם לבניך".

ויתרוצצו הבנים בקרבה - והנה תומים בבטנה אמרו לי שיש פירוש של רבי רחמים חי חויתה הכהן שהיו שלישיה בבטנה וזה היה דוד הלך וכשהתרוצצו שברו את ראשו והא היה נפל. רציתי מקור לזה אם ידוע לכם.

ידועה דעת מוה"ר הגר"מ לוי זצ"ל שהכותב אות אחת לא חשיב חצי שיעור אלא חצי מלאכה. אמנם כעת בלימוד הדף היומי כריתות דף י"ב ע"ב קרי ליה להדיא חצי שיעור

רציתי לשאול שאלה אולי קצת מופרכת בעליל, אבל לאחרונה ביקרתי בציון של התנא הקדוש יונתן בן עוזיאל זיע"א ונזכרתי במימרא שהוא היה הגדול שבתלמדיו של הלל הזקן, וכיוון שכ"כ מעט יוצא לי לקרוא מתרגומו וכ"ש מללמוד אותו על איזה סדר... אז האם אפשר שבקריאת שניים מקרא ואחד תרגום אקרא דווקא את תרגום יונתן במקום תרגום אונקולוס ?

איני מבין את מ"ש בסנסן ליאיר (הנד"מ עמ' שצח) שהריטב"א (מגילה יט.) מפרש את מ"ש רה"ג פושטה כאגרת שקורין אותה כאגרת פשוטה בלי מנגינת הטעמים. הנה דבריו: ואומר מורי ר' נר"ו דבדברים שבגופה כגון שרטוט ודיו עשאוה כספר ומינה שצריכה כתיבה ועיבוד לשמה שהם דברים שבגופה ובלאו הכי לא חשיב ספר כלל אבל בדבר שהוא חוץ לגופה עשאוה כאגרת לקרותה בין עומד בין יושב ולפי' נהגו לקרותה בלי פסוק טעמים ובלא הפסק הפסוקים וזהו מה שכתב רבינו האיי גאון ז"ל שפושטין אותה כאגרת. וגבי תפירה שאינה מגופה ולא מחוץ לגופה לגמרי הויא כאגרת וכספר. וקשה לי להאי כללא מה שאין מדקדקין בחסרון טעיותיה במקצתה מש"כ בס"ת שנפסל בג' טעיות בדף וי"ל שזה אינו בספר מדין ספר אלא מדין קדושה. נראה ברור שמ"ש 'וזהו מ"ש רה"ג' חוזר על 'בדבר שהוא חוץ לגופה עשאוה כאגרת', ולא שבא לפרש את דברי רה"ג נגד הבנת כל הגאונים והראשונים.

ברייתא בחולין ט"ו ע"א: "המבשל בשבת: בשוגג יאכל, במזיד לא יאכל – דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: בשוגג יאכל במוצאי שבת, במזיד לא יאכל עולמית. רבי יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג יאכל במוצאי שבת – לאחרים ולא לו; במזיד לא יאכל עולמית – לא לו ולא לאחרים". רש"י בשיטת ר"מ: "{יאכל} הוא עצמו ובו ביום, ואין צריך להמתין עד הערב בכדי שיעשו, דהא דאמרינן בעלמא לערב בכדי שיעשו, לית ליה לר"מ אלא היכא דעבד ישראל איסורא ובמזיד דאיכא חיובא, דלא נמטייה הנאה מאיסורא, אבל בשוגג לא. {במזיד} דאיכא איסורא, {לא יאכל} בו ביום עד שתחשך ובכדי שיעשו, והוא הדין לאחרים נמי דאסור למיכליה בו ביום. דטעמא, משום דלא נמטייה הנאה מאיסורא הוא, וכי שהי לאורתא בכדי שיעשו – לא מטי לו הנאה מיניה..." מדוע בד"ה {במזיד} כותב רש"י "דאיכא איסורא"? לכאורה, היה עליו לכתוב "דאיכא חיובא", שהרי לא בכל איסור יש חיוב! ואם נאמר שאין בין איסור לחיוב דבר, הלא בד"ה {יאכל} מפריד רש"י עצמו בין "איסורא" ל"חיובא": "...היכא דעבד ישראל איסורא, ובמזיד, דאיכא חיובא". כלומר, לא מספיק איסור, אלא איסור שנעשה במזיד ועל כן מוליד חיוב, וכיצד יאחד ביניהם בד"ה הבא?