קריאת כל הפרשה עם פירש"י לענין שניים מקרא ואחד תרגום

אולי לדעת הש"ע שאפשר לקרוא הפרשה מיום א', ויש אומרים שאפשר לקרוא הפרשה כולה פ"א מקרא ושוב לקראה כולה פ"א מקרא, ואח"כ כל התרגום, אז גם זה מועיל. (ולא מצאתי כעת מי שכתב בזה).

אבל הפוסקים כתבו שראוי לנהוג כד' האר"י לקרוא כל הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום פסוק אחר פסוק ביום שישי אחר שחרית.

מרן ראש הישיבה שליט"א קורא ביום שישי אחר התפילה את כל הפרשה מתחילת ועד סופה כל פסוק פעמיים מקרא ואח"כ פעם אחת את התרגום של אותו פסוק, ועובר לפסוק הבא שניים מקרא ואחד תרגום.

ואמנם יש שיטת הגר"א שקוראים קטע שלם מקרא פעמיים ואח"כ תרגום של כל הקטע, ומרן שליט"א הביא ראיה נפלאה מן התלמוד נגד זה, ואמר שהגר"א יתרץ שאמנם לכתחילה צריך לקרא כל פסוק שמו"ת אבל אפשר להקל לקרא קטע שלם מקרא ואח"כ התרגום על כל הקטע.

– אפשר לכתחילה (עיין מחקרי ארץ ח"ב סי' כ').

– אלא שאם קורא קודם עה"ש אינו יכול לקראה עם טלית ותפילין, וחבל.

-יישר כח על הקבלה, וירבו כמותך בישראל.

לגבי קריאת שמו"ת:

-מעיקר הדין בודאי אתה יוצא במה שקראת במשך השבוע, ותשלים רק את ההמשך ביום שישי.

אבל לפי הקבלה ראוי ונכון לחזור ולקרא את כל הפרשה כולה ברצף אחד.

– הקריאה של ליל שישי אינה מצטרפת לכל הדעות, וצריך לחזור עליה שתים מקרא ואחד תרגום, ואח"כ תמשיך את מה שנותר מהפרשה.

א. "הנץ החמה" – אם הה"א של הנץ היא ה' השימוש א"צ אותה, אבל זה משורש המילה כמו "הנצו הרמונים", כמ"ש תיו"ט ברכות פ"א מ"ב.

ב. הוגים בקמץ חטוף, וגם "כל נדרי" הוגים בקמץ חטוף.

א. בתרגום מבטאים את שם ה' באדנות, בדיוק כמו במקרא.

ב. מותר, כיון שכולם יודעים שכך מנהג הספרדים.

צריך לקרוא תרגום אונקלוס שהוא פשט הדברים, בדרך כלל. אבל בתרגום יונתן ב"ע הרבה פעמים זה מדרשים, ועיקר המטרה ללמוד את הפשט ולכן יש אומרים פירוש רש"י מועיל במקום תרגום שהוא מבאר הפשט בדרך כלל וגם "מוסיף" מדרשים. אבל עפ"י הסוד יש ענין בתרגום דוקא. (ועיין תוס' ברכות דף ח' ע"ב ד"ה ואפילו, דמשמע דיש פעמים קורין תרגום ירושלמי, משמע שעיקר הוא תרגום אונקלוס ע"ש).

וטוב מדי פעם ללמוד תרגום יב"ע יש בו דברים נפלאים.

הרביע אינו מעמיד יותר.

רק שיש לו קול ארוך להנעים לחזנים.

אותו דבר התביר

שופר הולך. ומ"מ הוא טעם משרת וקטן ועיקר ההטעמה בזקף קטון. ואותו דבר בדיוק כשיש מאיילה שהיא בעצם "טרחא משרתת" דהיינו טעם טעם קטן ועיקר ההטעמה באתנח או בסוף פסוק.

ראי הראשון הוא שם דבר פירוש אתה אל (צירה) הראיה כמ"ש רש"י, ושם דבר מנוקד כך, רואי השני הוא פעולה – ראייתי, וכך מנוקדת פעולה.