קריאת פסוק כ"ב בפרק ל"ה בפרשת וישלח פעמיים

לא מצאתי התייחסות מפורשת לזה, אך ראיתי בכמה כת”י וכן בדפוס משנת רפ”ד שעשו גם את זה וגם את זה. וכן בקונטרס טוב טעם לה”ר אליהו גאנם (על טעמי המקרא) הביא את סוף פסוק עם שני הדברים. ולכן נ”ל שהטעם מורכב משניהם. וצריך חיפוש עוד.

לענ”ד אתם צודקים וכך צריך לומר, וכנראה שהיום נכנס הביטוי הזה. וכן מצאתי בחיפוש שמהרש”א בברכות (ח”א דף ס”א ע”ב) כ”כ. ומה שמצאנו בספר מכלול להרד”ק (דף קס”א ע”ב) משקל פְּעִילוּת, כמו שרירות, זה בלא סמיכות, אבל כאן שהמלה במקורה היא מסירה, כאשר מסמיכים אותה אומרים מסירת, וכמו הדוגמאות שהבאתם.

ע’ בקונטרס לאוקמי גירסא למרן ראש הישיבה (אות ה’) שהביא ב’ הדעות בזה. ושיש רבים שגורסים צְרָכַי ועיקר טעמו שזהו לשון רבים ושייך ע”ז לשון “כל, צרכי, אבל אם צָרְכִּי בלשון יחיד – מהו כל, ואף שיש שיישבו זה, מ”מ עדיף כנ”ל, וכן גרסו רבים מהאחרונים ושכן מוכח ממדרש תלפיות והראב”ע. ע”ש. וסיים שכן עיקר.

יש חשש של ס”ת שכתבו מומר שהוא פסול, אלא שע”פ רוב אינם כותבים אלא קונים (כפי ששמעתי מהרב שלמה מועלם שליט”א), ואמנם גם בזה יש בעיה כי הם קונים בלי לברר את הכשרות, ובכלל אפשר שהם קונים ס”ת של הדפסה. והנה מבואר בש”ע (סי’ תרפ”ה ס”ז) שמי שאין לו מנין ישבות בשבת זכור במקום שיש מנין, וק”ו שלא ילך למקום שיש חשש שאין לו ס”ת. ואף שכתב בשו”ת תורת חסד (ס”ס ל”ז) שאין החיוב מה”ת לקרוא בס”ת, מ”מ הרי זו תקנת חכמים כמבואר שם, ואין לבטלה. ולכן אין ללכת לחזק את הקהילה בשבת זו אלא בשבת אחרת, אא”כ יש שם ס”ת אחר או מנין אחר שקוראים בס”ת כשר, או שאתם יכולים לברר ולאמת את כשרות הספר הזה.

מהמילה רב אין ראיה, כי מצינו כיוצא בזה גַּן – גִּנָּה ועוד.

את דחית הראיה מהמילה בריבי לא הבנתי, דמה ענין צירי לפתח. וגם אותם הקוראים רֵבִּיהוא בדרך אי הקפדה, וכמו מילים רבות שהם מחליפים בהם את הניקוד, והם מודים שאין הניקוד כך.

וזה כלל גדול בענין, כאשר עדה אחת מקפידה לשמור על צורת קריאת המילים השונות, ואילו האחרת אינה מקפידה בכך, על פי רוב הצדק עם הראשונה, ומאידך מקושיות לא מתים, ורבות מהקושיות הנראות בתחילה כהר תבור, מתברר אפילו אחר זמן רב שאינן נכונות כלל.

המילה הָדֵק היא בפסוק “ושחקת ממנה הדק”.

וכך מנקדים מקור בבנין הפעיל כשהוא בגיזרת ע”ע (שורר דק”ק), כמו שכתב הרד”ק בספר מכלול (דף ק”ל ע”ב).

ולגבי הנץ, שם זה אותו דבר רק בגיזרת ע”ו (שורש נו”ף), ומסתבר שגם הוא כמו ע”ע, כמ”ש הרד”ק שם (דף קכ”ז ע”ב) שהם שווים בבנין הפעיל. ע”ש.

תנוח דעתך. כל חייך קראת כהוגן, גם אם נניח שהתהילים הנ”ל מדויק בתכלית, מ”מ געיה ביו”ד אינה הופכת את הקמץ שבת’יו לרחב. הקמץ הנ”ל חטוף בלי ספק הואיל ועיקרו חולם יִתֹּץ-יִתָּצְךָ. ושתיקת המדקדקים תוכיח שאין כאן יוצאים מן הכלל. ועכ”פ אינני מכיר את הקהילה שהזכרת לדעת עד כמה ניתן לסמוך עליהם בעניני דקדוק, וגם אינני יודע מקום לגעיא בתיבה זו, והמשנה מן המקובל עליו להביא ראיה.

כמעט כל “אחד מהם” במקרא מנוקד כך, ופירשו איזה מהם שיסתם או איזה מהם שיפתח.

כך הוא דרך המקרא לומר לפעמים מילים כפולות אף שמספיק מלה אחת. מקור הכלל הזה בפי’ הראב”ע על הפסוק “המבלי אין קברים” (שמות י”ד י”א, ואולי בעוד מקומות), שגם שם המילים המבלי אין כפולות. ע”ש.

ע’ בכה”ח (סי’ קמ”ב סק”ב) שדעת מרן והפר”ח ועוד אחרונים [ומכללם הגר”א הוב”ד בבה”ל שם ד”ה אין] – שמחזירין גם כשהמשמעות לא משתנה.

וגם לבני אשכנז (ע”ש במ”ב סק”ד) הגם שיש מקום לומר שאינו נחשב שינוי משמעות, נראה יותר דכיון שהמובן השתנה יש לחזור שכ”נ ממה שלא הוציאו אלא מִצרִים או מִצרֵיִים וכיו”ב – משמע דהא לא”ה חשיב שינוי.

• וכל זה בנמצא בתוך הקריאה אבל כיון שסיימו הקריאה ע’ בכה”ח אות ה’ שא”צ לחזור. אך בבה”ל צידד שיחזור, ובה’ איש מצליח שם כתב דהמחמיר תע”ב.וכ”ש בשני וחמישי (כמבואר בסי’ קל”ז).