"בא וראה כמה חביבות מצוות על משה רבנו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה, והוא נתעסק במצוות, שנאמר "חכם לב יקח מצוות"

♦ דִּינֵי אֲמִירַת י"ג מִדּוֹת ♦ לִמְנוֹת י"ג מִדּוֹת בְּאֶצְבְּעוֹתָיו ♦ אֹפֶן מִנְיַן י"ג מִדּוֹת ♦ דִּקְדּוּקִים בַּאֲמִירַתם ♦ תְּקִיעַת שׁוֹפָר בִּסְלִיחוֹת ♦ כַּוָּנָה וְדִקְדּוּק בַּסְּלִיחוֹת ♦ דִּקְדּוּקִים בְּנֻסַּח הַסְּלִיחוֹת ♦ מֵהִלְכוֹת תִּקּוּן חֲצוֹת ♦ תִּקּוּן חֲצוֹת עָדִיף מִסְּלִיחוֹת ♦ ועוד ועוד

♦ חֹדֶשׁ הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת ♦ סִימָן וְעֵזֶר לְכָל הַשָּׁנָה ♦ הִלְכוֹת חֹדֶשׁ אֱלוּל ♦ הַזְּמַן הַמֻּבְחָר לִסְלִיחוֹת ♦ שִׂימַת לֵב בְּנֻסַּח הַסְּלִיחוֹת ♦ מְלַמְּדִים וּשְׂכִירִים ♦ עֲדִיפוּת לִסְלִיחוֹת בְּמִנְיָן ♦ קְטָעִים בַּאֲרָמִית בְּיָחִיד ♦ ועוד ועוד

♦ מִנְהֲגֵי יְמֵי בֵּין הַמְּצָרִים ♦ מִנְהָגִים וְאַזְהָרוֹת בְּיָמִים אֵלּוּ ♦ רִקּוּדִים וּשְׁמִיעַת שִׁירִים ♦ בִּרְכַּת "שֶׁהֶחֱיָנוּ" ♦ דִּינֵי תִּשְׁעַת הַיָּמִים ♦ אֲכִילַת בָּשָׂר ♦ מִסְחָר ♦ נִשּׂוּאִין וְשִׁדּוּכִין ♦ שָׁבוּעַ שֶׁחָל בּוֹ תִּשְׁעָה בְּאָב ♦ כִּבּוּס ♦ תִּסְפֹּרֶת

>>חֲשִׁיבוּת אֲמִירָתוֹ >>תיקון חצות או לימוד תורה >>"תִּקּוּן רָחֵל" וְ"תִקּוּן לֵאָה" >>בימי בין המיצרים >>ימים שאין אומרים בהם תיקון חצות >>כֵּיצַד אוֹמְרִים תִּקּוּן חֲצוֹת? >>פסוקים לאחר אמירתו >>מִי שֶׁאֵינוֹ מַצְלִיחַ לְכַוֵּן.

  במסכת כריתות (ה' ע”ב) מבואר כי מלבד

ימות הגשמים בעיצומם ואיתם עמם שאלות שונות והבטים הלכתיים על מכלול של דברים המגיעים יחד עם הגשם.

אמנם אין איש המצפה ומייחל לראייתה אך עם זאת כאשר היא נראית בענן צצות להם שאלות שונות על ההתנהגות ההלכתית כלפיה.

ממתי הגיעה הקשת לעולמנו? מה מברכים עליה? מה הדין בקשת שאיננה בענן? כיצד מברכים אם אסור להסתכל? ברכה על חצי קשת? ואיך מצא רבי כלפון משה הכהן גם בקשת דבר טוב? והיתה לאות ברית.

אלף גליונות, הם בהחלט ציון דרך משמעותי. עשרים שנה הם כברת דרך ארוכה, שמי היה מאמין שנעבור אותה. והנה אנו כבר כאן, מסכמים אלף עלונים, שכל אחד מהם לווה בסייעתא דשמיא מיוחדת, שאי אפשר לתארה.

נו, אז איך מסכמים אלף גליונות?… ובכן, לפי שייחודיותו של העלון במדוריו המקוריים, החלטנו לסקור בקצרה את כלל מדורי העלון בעבר ובהווה (לפי סדר הא-ב).

והנה לפתע, זינק ‘החגור’ מבין ידיו, שמט עצמו לארץ ונעלם בפיתולים זריזים. התברר לתדהמתו כי היה זה נחש!

לפתע הבחין באבן בוהקת. הוא קירבה לעינו והתרשם שמדובר במרגלית יקרה. טמן את המרגלית בחיקו, וניגש נרגש אל סוחר תכשיטים כדי שהלה יאמוד את שוויה. בחן הסוחר את המרגלית בהתפעלות, הפכה מצד לצד ולאחר כמה רגעים הכריז: "אני מוכן לקנותה בחמישים זהובים". האיש לא התמצא במחירי אבנים טובות, אבל ידע שבכל אופן חמישים זהובים זהו סכום עתק. הוא נעתר לעסקה, נטל את חמישים הזהובים ופנה בלב שמח לעבר ביתו.

"כל העת אתם מאשימים אותי בגרימת עוול לאבא" המשיכה טענת יוסף להלום "אם אתם כל כך דואגים לאבא, אם חוששים אתם ש’בראותו כי אין הנער ומת’, אולי תסבירו לי היכן היתה דאגתכם זו לפני עשרים ושתים שנים כאשר אתם בעצמכם מכרתם אותי למצרים

רש"י מבאר את טעם הכפילות "נתון תתן" – "אפילו מאה פעמים". ויש להבין איך אפשר לבקש מאדם לתת מאה פעמים ולומר לו "ולא ירע לבבך בתתך לו"?

וכי אפשר לצוות לאהוב את הזולת? הרי אהבה היא ענין טבעי שקשה לאדם לכפות אותו על עצמו

ראה הקב"ה את עוניה של יהדות ספרד, והחזיר את הגלגל קדימה. ובכן: בשנת "גדול מרבן שמו" (תרפ"א) בין כֶּסֶה לעשור, י"ב בתשרי תרפ"א, בימים שכל ישראל מטוהרים ומכופרים (יום א’ של סוכות הוא "יום ראשון לחשבון עוונות" כידוע) – ילד יולד לנו , ובן ארבע שנים עלה ארצה, כשם שיצא מרן ז"ל בגיל ארבע את ספרד ארץ מולדתו. למד בשקידה רבה בישיבת "פורת יוסף" בירושלים. אולם עיקר עילויו לא היה אלא מעצמו. בשעה שחבריו עטו אל הכדור והמשחקים, לא היה לעובדיה יוסף הקטן נחת רוח כי אם בשקידה על לימודו. עוד ספר ועוד ספר, עוד הערה ועוד קושיא,

והנה בית הכנסת "משהד" מלא וגדוש, בן-פורת-יוסף, במאות אנשים השותים בצמא את דברי פי קדשו של רבנו, מכל העדות ומכל החוגים: ספרדים תימנים ואשכנזים, כיפות סרוגות ושחורות, רבנים ודיינים וסתם עמך בית ישראל, והפה קולח כמעין המתגבר: חידושי הלכות, קושיות ותירוצים וסברות לאמיתה של תורה, מקורות בשפע לכל סברא ולכל קושיא, עם "הברקות" ובדיחות באמצע לעורר נרדמים (וסימניך "דברי חכמים בנחת נשמעים", ראשי תיבות בדחן) ומסקנא ברורה והחלטית כמעט מכל דין והלכה. בסביבות השעה 11 בערך עבר רבנו מהלכה לאגדה. אז יצאו רוב אברכי האשכנזים (הם באו רק בשביל הלכה) ואנו נשארנו עד 12:30 בערך. חזרתי הביתה אחר חצות, שאלה רעייתי שתחיה: איפה היית עד עכשיו? אמרתי לה: "חבל שהרב לא דרש את הדרשה שלו בבית הקברות, כי אז היינו עדים לתחיית המתים!"…

למרות היגון והעצב בשערי היום הנורא ט’ באב, יש שבחרו לערוך את סעודת המפסקת, דווקא באוכל המסורתי והחגיגי – "כוסכוס", על מה ולמה? / ומדוע דווקא מאכל  האבילות – ביצה, זיכה את המון העם במחאת פוסקי אשכנז / ואיך כמעט הציל החמין של שבת את הסעודה מפסקת.
 

מי מקובל ומי מקבל?

התבלבלנו כבר! אחד יושב גלוי ראש ליד המיקרופון ומגלה עתידות, ההוא מסתובב עם תרבוש וגלבייה לבנה, רבנים ו"ברכנים" בכל הגוונים בכל הצבעים, מנסים להיאחז בחוט אמיתי שקשור אי שם למעלה, ולא בקורי עכבישים. איך נזהה אותם?!