מה לכוסכוס החגיגי ולסעודה מפסקת
בסעודה האחרונה שקודם תשעה באב, הסעודה העצובה שיש ביותר במשך השנה, כל עם ישראל יושבים על הקרקע ואוכלים כל אחד בפינתו כאבלים וחפויי ראש, ומשתתפים בצער השכינה הקדושה ובצער כל האומה הישראלית בחורבן הבית הגדול והקדוש בנין בית הבחירה. ואף בשלחן ערוך[1] נפסקו כמה הלכות והובאו כמה מנהגים בהקשר לסעודה זו, לא לאכול בשר ולא לשתות יין מן הדין, וכן לא לאכול מן הדין שני תבשילים[2]. ונוהגים לאכול עדשים עם ביצים מבושלים בתוכם שהם מאכלי אבלים[3]. ומוסיף מור”ם, שיש נוהגים לאכול ביצים קשות שהוא ג”כ מאכלי אבלים. והגדיל לכתוב מרן[4] “מי שאפשר לו, לא יאכל בסעודה המפסקת אלא פת חריבה במלח וקיתון של מים”. והחרה החזיק אחריו מור”ם, שיש מחמירים לטבול אחר אכילה פת באפר. ועוד כתב מרן[5] שיש נוהגים לישב על גבי קרקע בסעודה המפסקת. ולהזהר לא לאכול ביחד שלא יתחייבו בזימון[6].
אולם בעיר הבירה תונס רבתי, נהגו בסעודה זו באכילת “כוסכוס”, מאכל חגיגי שרגילים לאוכלו בשבתות חגים ושמחות. אמנם כמובן בלי בשר ודגים. אבל לכאורה לא מובן מדוע לא מצאו מאכל אחר לסעודת אבלים זו. טעם מפתיע למנהג זה אמר הרה”ג רבי אליהו גז זצ”ל, מדייני תונס, שנהגו כן כדי שלא להתחייב בזימון[7], ועוד טעם אמר, כדי לקצר בדברי תורה כמה שאפשר, שברהמ”ז ארוכה ויוצאים בה ידי חובת ד”ת על השלחן[8]. לעומת זאת בדרום תוניסיה, בג'רבא וגלילותיה, אף שהיו רגילים מאד במשך השנה באכילת כוסכוס, לא אכלו בסעודה מפסקת מאכל זה, וטעמם כיון שאכילת הכוסכוס גורמת לצימאון רב[9] ויקשה עליהם לאחר מכן בצום. לכן מרן מייסד הישיבה הגה”ק רבי מצליח מאזוז זצ”ל, אשר הורתו בקדושה באי ג'רבא, אף לאחר שנקרא לכהן אחר חתונתו כמרביץ תורה בתונס הבירה, וקיבל עליו מרבית מנהגי העיר, המשיך במשפחתו לאכול בסעודה המפסקת תבשיל מעגבניות וביצים כמנהג ג'רבא.
אולם מנהג אחר היה בתונס מלבד הנ”ל, שלאחר סיום אכילת הכוסכוס, היו אוכלים ביצה קשה טבולה באפר. וכן בדרום תוניסיה יש שנהגו כן, כך לדוגמא נהג מורנו הרה”ק רבי חיים חורי זצ”ל רבה של גאבס, שאחר שליפת הפת בתבשיל של ירק, אכל חתיכת ביצה קשה טבולה באפר[10]. ולכאורה נמצא חומרו קולו, שבאים לאכול מאכל אבילות, ומצד שני עוברים על דין מפורש בגמרא ובש”ע שאין לאכול שני תבשילים בסעודה זו. ובפירוש כתבו הרב חיי אדם[11] והרב משנה ברורה[12] להתריע נגד מנהג המון העם שאוכלים בתחילה מין מבושל, ואחרי זה יושבים בארץ ואוכלים ביצים. וכן הגאון פרי חדש[13] הביא שיש שחשבו שכיון שביצים הוא מאכל אבלים, אין בו איסור משום שני תבשילין, ולכן אוכלים אחר התבשיל ביצים קשות. וכתבו שהוא מנהג טעות ולא הותר אלא לאכול ביצים במקום תבשיל, ולא הותר לאכול גם זה וגם זה. וכן העירו עוד אחרונים קיבצם מרן הגר”ע יוסף נר”ו בספר חזון עובדיה – ארבע תעניות[14]. ובפירוש כתב הרא”ש[15]: נהגו באשכנז לאכול ביצה כמו שנהגו בסעודת הבראה, ולכך אין אוכלין שום תבשיל אחר בסעודת מפסקת. ע”כ. הרי שהביצה תחת התבשיל.
והרה”ג רבי אהרן מימון זצ”ל (שגם אצלם נהגו בזה כמנהג זקנו הגר”ח חורי), כתב להעיר על מנהג זה[16], והשיבו מוה”ר הגאון רבי רפאל כדיר צבאן זצ”ל שסומכים על מה שכתב מרן (סעיף ג') שדבר שדרכו בכל השנה לערב, כגון אפונים שנותנים עליהם בצלים וביצים מותר. וא”כ יש לומר כיון שדרכנו לעשות ביצים קשות בחמין של שבת, א”כ שרי, ומקרי דרכו בכך. ודחה זה, דא”כ לא שרי אלא אם כן הביצים מתבשלים יחד עם התבשיל. ומה גם שהדרך כן רק ביום שבת, ולא מסתבר דהוי דרכו. ועוד, דאף בגוונא דשרי, לא שרי אלא לאוכלם יחדיו מעורבים זה בזה, ולא שהביצים שלמות, וק”ו שנאכלות בנפרד. ע”ש. ובספר פסקי תשובות ח”ו[17] כתב, ללמד זכות על הנוהגים להקל, שכיון שאינם אוכלים מהביצים רק כדי טעימה בעלמא פחות מכזית אין זה בגדר אכילת תבשיל. ע”ש. ואכן גם הגר”ח חורי הנ”ל לא אכל אלא “חתיכת” ביצה קשה. ובספר עלי הדס[18] כתב ששמע על כמה משפחות בתונס, שניסו לתקן באופן אחר, ולא אכלו הביצה בפני עצמה, אלא היו טורפים ומערבים אותה יחד עם הכוסכוס, כדי שהכל יחשב כתבשיל אחד. והעיר לנכון שאין עצה זו מועילה, אחר שאין הדרך לאכול כן הכוסכוס בשאר השנה. ומ”מ בג'רבא וגלילותיה מרבית הקהל לא נהג כן, וכמו שהעיר והעיד הגאון רבי אלטר מאזוז זצ”ל[19], שאין זה מנהג כולנו, אלא מנהג של איזה טועים, והדבר ברור שאסור לעשות כן. וכן דודו הגאון רבי שלמה מאזוז זצ”ל בספר מדרש שלמה[20] כתב: “ויש נוהגים” לאכול ביצים קשים וקרים שהוא ג”כ מאכל אבלים (ולא העיר נגד מנהג זה, כי לא כתב שאוכלים אותו בנוסף לתבשיל), וסיים: ובביתנו לא נהגו בזה. ובספר ממלכת כהנים[21] כתב שרוב הקהל אוכלים עגבניות ויש אוכלים גם ביצים. ואפשר שכוונתו שאוכלים תבשיל עגבניות וביצים מעורבים יחדיו. וכן אנחנו נוהגים.
[1] סימן תקנ”ב
[2] סעיף א'.
[3] סעיף ה'.
[4] סעיף ו'.
[5] סעיף ז'.
[6] סעיף ח'.
[7] עיין בש”ע שם ס”ח.
[8] כן כתב בשמו מו”ר ועט”ר מרן ראש הישיבה נר”ו בקונטרס “תרשיש ואיים” שבסו”ס תולדות חכמי תונס (עמוד שס”א).
[9] עיין למו”ר הנז' בהסכמה לשו”ת מנחת חיים מהד”ב, ובספר מקור נאמן (סימן קצ”ב ובמילואים עמוד רמ”ח).
[10] עיין בספר חיי חיים (עמוד 174).
[11] כלל קל”ד ס”א.
[12] ס”ק י”ד.
[13] בליקוטים, סימן תקנ”ב.
[14] עמ' רס”א-רס”ב.
[15] תענית פ”ד סימן ל”ד.
[16] בירחון אור תורה (חודש אב התש”ל סימן ל'), וכן הוא בקונטרס מטה אהרן שבראש ספר תולדות פרץ ח”ד (סימן ג').
[17] סימן תקנ”ב אות ז'.
[18] פרק י”ד אות י”א.
[19] באו”ת שם.
[20] עמוד ר”א סעיף ו'.
[21] עמוד שס”ג.
תגובות