בתחילת הפרשה מסופר שפרעה קורא למילדות העבריות וגוזר

עיקרה של פרשת השבוע הוא המפגש בין יוסף

זקני הגאון הקדוש המקובל רבנו משה עידאן זצ”ל

*הלכה יומית מפי מרן ראש הישיבה שליט”א –

לרגל חנוכת הבית הגדול – שו”ת “בית נאמן”

ויקרא אל משה וידבר אליו ה’ מאהל מועד

אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על

ויקחו לי תרומה וגו’ (כה. ב)   מקשה

מתוך סדרת המאמרים: “לשנות! זה בידים שלך”.מהרב אלחנן

וישמע יתרו כהן מדין וגו’ (יח. א)   

ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב

כאשר אשת פוטיפר מפתה את יוסף הצדיק, הוא נזעק ואומר: “ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים” (בראשית לט, ט). המלים “ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת”, ו”חטאתי לאלוקים”, הן בעצם אותה משמעות. מדוע כפל יוסף את דבריו?

פרעה מתעלל בעם ישראל כבר תקופה ארוכה, ובני ישראל בולעים את הגלולה המרה. פלא הוא, כיצד אינם מתעוררים להתקומם כנגד התעמרות פרעה? וכשכבר בא משה ומבקש לגאלם מן השעבוד, מדוע לא יכלו להאזין אליו?

כאשר משה יוצא לראשונה מארמון פרעה, לראות במה יוכל לעזור לאחיו הנאנקים תחת עול העבדות, הוא רואה לנגד עיניו שתי תקריות מצערות. הגאון רבי אליהו מאדאר זצ”ל (רבו של מושב איתן) בספרו “באר מים חיים” מאיר את אותן היתקלויות מזוית ראיה מיוחדת:

“אני נאנח עליך”, השיב רבי אהרן לגביר המופתע, ומיד המשיך: “מילא עולם הבא אני רואה שיהיה לך, שכן בעל צדקה גדול אתה, אבל היכן העולם הזה שלך?!”.

מדוע המתין הקב”ה עד שיגיע יעקב לחרן, ורק אז עוררו להתפלל במקום שהתפללו בו אבותיו, מדוע לא עוררו מיד כאשר עבר שם בראשונה, וכך ניתן היה לחסוך את הצורך בנס גלוי של קפיצת הדרך?

מסכת חיים מופלאה של הרבצת תורה במסירות נפש

 “ללמוד סוגיות בעיון ולהעמיק במפרשים – לצלול בים

אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל

לעכברים יש שני אויבים הרודפים אותם עד חורמה – החתול ובעלת הבית. החתול אורב עליהם לטורפם, ובעלת הבית מעוניינת להכחידם. אך הבדל גדול יש ביניהם: בעלת הבית לא רוצה בקיום העכברים ולכן היא רודפת אחריהם, ואילו החתול רוצה בקיום העכברים ושש לתופסם ולטורפם.

למעול מעל בה’ (ה. ו) מהו כפל הדברים

העשיר הקמצן נותר עם פה פעור ומוסר השכל נוקב, כי בעסקי שמים, יש להקפיד לפחות כמו בעסקים הגשמיים.

מצוות התורה, בנוסף לחכמה העצומה הטמונה בהן, הן גם מלאות בסודות נשגבים המאירים בכל העולמות, ושורשיהן מגיעים עד למקומות העליונים ביותר. לפיכך, אין להתייחס לדיני התורה רק בראיה שכלית שמתקבלת על לב האדם, אלא יש לעשות את הדברים כפי ציווי ה’ גם אם ההגיון אינו מבין אותם.