פרשת ויצא – איך זוכים לקפיצת הדרך?

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. ויפגע במקום וגו’ (כח. י-יא)

בעצת אמו ובברכת אביו, יוצא יעקב בן ה-63 את באר שבע בדרכו לחרן אל משפחת לבן אחי אמו. דרך חתחתים מלאה סכנות גשמיות ורוחניות משתרעת לפניו. עשיו אורב לו בדרך, לבן ממתין לו לרמותו, והוא גולה לנכר, לשהות בבית מלא תרפים.

הקדוש ברוך הוא מבקש לבשר לו שזרעו יהיה כעפר הארץ, ויתברכו בו כל משפחות האדמה. לעודדו שהארץ תהיה מורשה לו ולזרעו, ולהבטיחו כי לא יעזבנו עד אשר תתמלאנה ההבטחות.

אך למעשה, ה’ אינו מתגלה אליו, אלא מניח לו ללכת לחרן, בלי הבטחות!

יעקב נמצא כעת באזור באר שבע בדרומה של ארץ ישראל, הוא עולה בנגב, חוצה את מדבר יהודה, עובר את השרון, ממשיך בעמק בית שאן, עולה לרמת הגולן, וסוף סוף מגיע עד חרן – ומן השמים לא אומרים לו מלה!

בדרכו הוא עובר על פני הר המוריה, מקום המקדש, ולא ניתן לו כל רמז שיש כאן עבורו מסר ונבואה.

הוא מגיע עד חרן, ויכול היה להמשיך ולבוא אל לבן, לשאת את בנותיו, ולהפסיד חלילה – עבורו ועבורנו – את כל הברכות והנבואות הללו.

איך בכל זאת זכה לנבואה?

כשסוף סוף הגיע לחרן לאחר מסע ארוך ומייגע, החל מצפונו מייסרו: “כלום יתכן שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי, ולא התפללתי בו?!”. מאידך, הוא כבר הגיע לחוף מבטחים, רחוק מאימת עֵשָׂיו אחיו, הוא כבר נמצא בגבול סוריה-עיראק, במרחק עצום מירושלים, והדרך ארוכה לשוב חזרה עד רמת הגולן, לרדת לגליל, ולחצות את השומרון.

אילו אנו היינו במקומו, סביר להניח שהיינו אומרים לעצמנו “עברתי כבר, וכאשר עברתי – עברתי”, ומבטיחים כי בפעם הבאה שנעבור ליד מקום אבותינו, לא נחמיץ את ההזדמנות להתפלל.

אולם יעקב אבינו לא כך נהג. מיד כשכליותיו מייסרות אותו על שלא התפלל במקום שהתפללו בו אבותיו, הוא מכריע בגבורה נפשית עצומה את יצרו ושב על עקבותיו ללא דיחוי.

ואכן יעקב מסתובב כדי לחזור, ואז מתרחש דבר פלא – הדרך קופצת לו, הר המוריה נעתק ממקומו ובא ל’בית אל’, וכך נחסכת ממנו כל הדרך הארוכה, והסכנה מפני עשיו. הוא לן במקום, וזוכה במחזה הנבואה ובהבטחות הנשגבות. ומדוע זכה בכל זאת? משום שהיה מוכן לעשות את הצעד הכביר הזה ולשוב!

הגמרא במסכת חולין (דף צ”א ע”ב) מדייקת זאת מלשון הפסוק: “ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה”, דהיינו שיעקב כבר הגיע עד חרן. ומקשה הגמרא: הרי בפסוק הבא נאמר: “ויפגע במקום וילן שם”, ומשמע שעדיין לא הגיע לחרן אלא הוא עדיין נמצא בירושלים, במקום בית המקדש? ומתרצת הגמרא שכאשר הגיע לחרן, אמר: “אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי, ואני לא התפללתי?”, כד יהיב דעתיה למיהדר, קפצה ליה ארעא (=כאשר החליט לחזור, קפצה לו הארץ), מיד – “ויפגע במקום”.

אך כאשר נתבונן, נראה שלכאורה תמוה הדבר, מדוע המתין הקב”ה עד שיגיע יעקב לחרן, ורק אז עוררו להתפלל במקום שהתפללו בו אבותיו, מדוע לא עוררו מיד כאשר עבר שם בראשונה, וכך ניתן היה לחסוך את הצורך בנס גלוי של קפיצת הדרך?

יסוד גדול לומדים מכאן חכמי המוסר – רק כאשר ישנה התעוררות מצד האדם והוא בבחינת “בא ליטהר”, אז באה הסייעתא-דשמיא, ואז “מסייעין אותו”. בעניינים רוחניים שלא כמו בעניינים גשמיים, הצעד הראשון צריך לבוא מצד האדם. ה’ נותן לאדם בחירה אישית לבחור בטוב או ברע, ורק אחרי שהוא בוחר בטוב ומתחיל לפעול בנידון, מסייעין אותו ללכת בדרך שבה הוא הוא רוצה לילך.

לפיכך, כל זמן שיעקב לא התעורר מעצמו, לא עוררוהו משמים להתפלל. אולם כאשר התעורר יעקב מעצמו, זכה לסייעתא דשמיא במדה גדושה ביותר, וכמו בטיסה ישירה, אצה לו הדרך, ותיכף נחו רגליו בהר המוריה. ולא זו בלבד אלא שכאשר הגיע למקום, שינה הקב”ה סדרי בראשית והחשיך את היום מוקדם יותר, כדי שיעקב יישן במקום ההוא ויזכה להתגלות ה’ בחלומו. ובהתגלות זו, הבטיחו הקב”ה דברים נשגבים הנוגעים לו באופן פרטי ולעם ישראל לדורותיו. את כל זה היה מפסיד, לכאורה, אלמלא התעורר לשוב, ולכל זה זכה על ידי ההחלטה האמיצה לשוב על עקבותיו.

והצעד הראשון הנדרש מהאדם, יכול להיות פעוט ביותר. חז”ל מלמדים אותנו: “פתחו לי פתח כפתחו של מחט”. אף כאן די היה ב”יהיב דעתיה למיהדר”! החלטה גרידא כבר זימנה לו סייעתא דשמיא שלא כדרך הטבע.

אם כן, זהו סוד ההצלחה. כאשר רוצים באמת ומתחילים לפעול בהתאם לרצון, זוכים לעזרה משמים. מאידך גיסא, יתכן מצב שבשמים מכינים עבורנו אוצרות גדולים ועצומים של עזרה וסיוע, ואנו מחמיצים את ההזדמנות הניתנת לנו. זה מה שכמעט קרה ליעקב לאחר שחלף בפעם הראשונה במקום שהתפללו בו אבותיו, אולם החלטתו לשוב היא שהצילה אותו. החלטה זו מלמדת אותנו לדורות, כי לעתים רק חוט דק מפריד בין סכנת הכישלון ח”ו, לבין ההצלחה הגדולה – הכל תלוי ברצון!

*

הגאון המקובל רבי אפרים הכהן זצ”ל, פגש יום אחד ביהודי כבן שלושים, שנהג בנערותו להגיע לבית כנסת ולסלסל בקולו את מזמורי השבת, ומזה תקופה ארוכה נעדר מהמנין.

“מה שלומך?” פנה אליו הרב בפנים צוהלות, “מזמן לא ראיתיך בבית הכנסת ולא זכיתי ליהנות מקולך הערב…”.

הרב שׂם לבו לכך שהאיש נבוך מפנייתו והוסיף: “אם אתה רוצה לספר לי דבר מה, תרגיש בנוח לספר…” “כבוד הרב”, אמר האיש, “אני מתגעגע באמת לבית הכנסת, אך איני יכול לבוא”. “מדוע?” דחק בו הרב.

“לא נעים לי לספר, אבל אני לא מצליח לוותר על העישון בשבת…”, אמר ומיד התחרט שאמר. “כמה סיגריות אתה מעשן מדי יום?” חקר הרב ללא היסוס. “קופסה, כלומר עשרים סיגריות” השיב האיש. “האם תוכל לעשן בשבת הקרובה רק 19 סיגריות?” שאל הרב. “19 סיגריות? מה הבעיה?”, ענה האיש, שמח על הצעתו המתחשבת של הרב. “אם כך, בוא השבת לבית הכנסת”, סיכם הרב את שיחתם.

באותו יום שישי, הגיע האיש בשעות הצהרים לביתו, וסיפר לאשתו המופתעת שהקדים לבוא כדי להתכונן לשבת, שהרי בערב הוא מתכונן ללכת לבית הכנסת בגלל הזמנת הרב המקובל. הוא התרחץ, לבש חולצה לבנה וחליפה, הניח כיפה על ראשו ויצא מפתח ביתו.

בעודו שליו ונינוח הצית סיגריה והחל לצעוד לעבר בית הכנסת. לפתע נזכר בהבטחתו לרב, והחליט להחזיר את קופסת הסיגריות והמצית לביתו. “לא יפה”, אמר לעצמו, “ללכת בשבת לבית הכנסת עם קופסת סיגריות ומצית בכיס. ממילא הבטחתי לרב שאעשן סיגריה אחת פחות. הסיגריה הזו תחכה לי עד לאחר התפלה…”.

בבית הכנסת זכרו אותו המתפללים, פנו אליו בלבביות ושאלו לשלומו. השליח ציבור ניגש לעמוד והתפלה החלה. לאחר ניגון או שניים, נכנס האיש לאוירה והחל להנעים בקולו בניגוני השבת, ממש כמו פעם.

התפלה הסתיימה, כולם לחצו את ידו, ברכו אותו בברכת “שבת שלום”, והוא שב לביתו במצב רוח מרומם.

כשהגיע לביתו, פנה מיד לטול את הסיגריה שהמתינה לו די בסבלנות… בעודו מחפש את חפיסת הסיגריות, פנה לאשתו בהצעה לערוך קידוש. הוא שלף סיגריה מהחפיסה, ואז ראה את אשתו מהנהנת בחיוב להצעתו, וכבר פורסת מפה צחורה על השלחן. הסיגריה כמו צרבה מעט באצבעותיו “אמתין עם הסיגריה אחרי הקידוש” חשב. בני המשפחה הסבו לשלחן השבת החגיגי שנערך בהפתעה.

לאחר הסעודה הדשנה, כאשר הוגש הקפה השחור, פנה שוב לקחת סיגריה, אבל אז נזכר בזמירות שבת.

הוא פתח ברינה והניח שוב לסיגריה. כאשר סיימו וקמו מהשולחן, לקח שוב סיגריה לידו, אבל אז חשב לעצמו: “לא עישנתי כל הערב, ולא קרה כלום. ממילא מאוחר כעת, אלך לישון ומחר אחזור לעשן כרגיל”.

בבוקר, בעוד עיניו עצומות, הושיט ידו וחיפש את הסיגריה הראשונה של הבוקר. הסיגריות לא היו במקומן הקבוע על השידה, היות ולא עישן בלילה. עודו תוהה היכן החפיסה, והנה נזכר בליל השבת המענג שעבר עליו אמש בבית הכנסת ונמשך בבית. הוא העלה חיוך על שפתיו ושאל את עצמו: “אם כל כך נהניתי בלילה, למה שלא אלך גם הבוקר לבית הכנסת?!”.

הוא קם בזריזות, התלבש בבגדיו החגיגיים והלך לבית הכנסת. בדרכו, הכניס את היד לכיס החולצה על מנת לקחת סיגריה, ואז נזכר שהחפיסה נותרה בבית. הוא פנה לשוב לאחור, ואז מלמל לעצמו “הרי אני בדרך לבית הכנסת… אחזור מהתפלה ואז אעשן…”.

כאשר חזר המתין עד הקידוש, ואחרי הקידוש ברך ‘המוציא’, אכל עם בני ביתו, ושר זמירות שבת.

לאחר מכן נח על יצועו. כשהתעורר הלך להתפלל מנחה, ואחר כך פרס מפה לסעודה שלישית. כך עברה לה השבת, ולאחר ההבדלה, ניגש האיש לרבי אפרים כהן ואמר: “תודה לך, כבוד הרב. נהניתי מאוד מהשבת, ולא תאמין – לא עישנתי אפילו סיגריה אחת!”. רבי אפרים כהן זצ”ל קרץ אליו בעינו כיודע דבר… (הסיפור ע”פ ספרו של הרב עודד מזרחי הי”ו).