פרשת תרומה – נתינה שהיא נטילה

ויקחו לי תרומה וגו’ (כה. ב)

מקשה האלשיך הקדוש שהיה לו לומר “ויתנו לי תרומה”?

ברם, הפסוק מורה לנו לשנות את התפיסה המקובלת בנוגע למתן תרומה. טועה אדם לחשוב שאם הוא נותן תרומה מכיסו, כספו נחסר, בשעה שלפי האמת, הנתינה לתורה וצדקה, היא בראש ובראשונה לקיחה וזכיה. מובן כעת מדוע נאמר “ויקחו” ולא “ויתנו”, כיון שלמעשה בנתינת התרומה, לוקחים הם לעצמם. וכפי שדרשו חכמינו ז”ל (תענית ט’ ע”א) על הפסוק “עשר תעשר את כל תבואת זרעך” – עשר בשביל שתתעשר, שכל הנותן מעשרות – מתעשר, וה’ יתברך יחזיר לו כהנה וכהנה.

המשיל זאת רבנו יוסף חיים זצ”ל לאדם שראה לראשונה בחייו איכר הולך בשדה, ומשליך גרעיני חיטה. לעג לו “טיפש, אלו חיטים טובות הראויות לאכילה, למה אתה משליכן כך כדומן על פני האדמה…”. ולא ידע האיש כי מכל גרעין המושלך תצמח שבולת שלימה. וזהו שנאמר “זרעו לכם צדקה” (הושע י, יב), הצדקה כמוה כזריעה.

והגאון רבי משה לוי זצ”ל בדרשותיו (הובאו דבריו בספר “במצוותיך”) הוסיף עוד, שלשון “ויקחו” מורה על הַמרצה, לקחת ולחטוף את הזכות לתרום, שלא יחכה אדם עד שיבוא אצלו המתרים, אלא הוא יקדים ויחפש היכן ניתן לתת.

רעיון דומה רמזו המפרשים בפסוק המדבר על תרומת מחצית השקל: “וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ” (לקמן ל, יב). המלה ‘ונתנו’ מיוחדת מאוד, שכן ניתן לקראה מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה. ובא הדבר לרמוז לנו, שכאשר אנו תורמים, לא נחשוב שהמעשה הוא חד סטרי. ההפך הוא הנכון: כאשר האדם נותן משלו ותורם, הוא מקבל בחזרה את השקעתו בכפל כפליים[1].

בכל דבר – אין לנו רשות לבחון ולנסות את הקב”ה, ואילו בנוגע למעשרות, מסכים הקב”ה שינסו ויבחנו אותו, שנאמר: “הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת אמר ה’ צבאות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די” (מלאכי ג, י).

רבנו החפץ חיים ממשיל את הדבר לאיכר פשוט אשר העמיס על עגלתו תבואה משדהו, ונסע למוכרה בשוק שבעיר הגדולה.

עם בואו לשוק, עטו על עגלתו רבים אשר ביקשו לקנות את התבואה המשובחת. כשראה האיכר את התקהלות הקונים, חשש שירמוהו ויטלו שקי תבואה ללא תשלום.

טיפס איפוא על אבן גדולה והכריז בקול לעבר הקונים: “מילאו לכם תבואה בשקיכם, ועל כל שק מלא, הטילו מטבע נחושת לתוך כובעי. כך נדע על כמה שקים עליכם לשלם לי”. הסכימו הקונים והחלו למלא שקים בתבואה. ישרים היו הקונים, ובאמת, כנגד כל שק הטילו לתוך כובעו של האיכר מטבע נחושת.

ראה האיכר מלאי מטבעות נחושת בתוך כובעו, ועיניו הסתנוורו. כשראה שהקונים עסוקים במלוי השקים, לא עמד בפתוי, והשחיל לתוך כיסו בגניבה כמה מטבעות…

כמה שוטה הוא האיכר – סיים “החפץ חיים” – על כל מטבע נחושת שגנב, הפסיד תשלום בעבור שק תבואה שלם. הוא הרויח אמנם כמה מטבעות נחושת, אך הפסיד כנגדם סכום גדול פי כמה וכמה.

כך הוא אדם הקופץ ידו ואינו נותן צדקה, בטוח הוא שבכך יחסוך כמה פרוטות, בשעה שלמעשה הוא מפסיד שכר מצוה עצום ורב שיכול היה לקבל כנגד אותן פרוטות ש’חסך’. ולהיפך, הנותן צדקה, על כל מטבע שנותן – לוקח שכר הרבה.

*

סיפר הגאון רבי יוסף חיים מבגדד זצ”ל בעל ה”בן איש חי”: מלך ספרד שאל את השר היהודי דון יצחק אברבנאל: “כמה ממון יש לך?”. חשב השר וענה: “מאה אלף דינרים”. קצף עליו המלך ואמר: “הנך משקר! הן קרקעותיך בלבד שוות חמש מאות אלף דינרים, וזאת בלי לחשב את כספך המזומן והרכוש הרב שברשותך!”.

השיב לו השר היהודי: “שאלת אותי אדוני המלך כמה ממון יש לי. הקרקעות, הכסף והרכוש אשר מנית אינם שלי. כי מי יודע מה יהיה ברגע הבא, היכן אהיה, ומה יעלה בגורל הרכוש, אולי אדוני המלך יחרימו. הכסף ששייך לי באמת, הוא הסכום של מאה אלף הדינרים אותו חילקתי לצדקה, כסף זה נרשם עבורי בעולם הנצח, ואיש לא יוכל להפקיעו ממני!”.

__________________________

[1] וידי”ן הרה”ג ר’ פינחס מימון שליט”א הוסיף רמז יפה שהמלה “ונתנו” מוטעמת באזלא גריש, שצורתם כשתי חצאי קשת מקבילות זו מול זו, לרמוז שמה שנותנים מהצד הזה חוזר מהצד השני.