הלכה יומית ממרן ראש הישיבה שליט”א – חודש סיון התשפ”ג

*הלכה יומית מפי מרן ראש הישיבה שליט”א – יום ראשון כ”ט סיון התשפ”ג*

*- ההלכה נמסרה ע”י מרן שליט”א בשבוע שעבר -*  

נושא ההלכה: “נו נו נו” כנגד הדינים

אתמול הבטחנו לפרש את הפסוק “ויאמרו בני ישראל אל משה לאמר הן גווענו אבדנו כולנו אבדנו”, מה הענין בזה? ארבע מלים כולם “נו” “נו” “נו”.

יש סיפור יפה בספר “דרכי חיים” (אני לא זוכר בדיוק את הסיפור אבל נדמה לי ככה היה): חכם אחד מאנשי החסידים שהיו לו חסידים משלו, וכשהגיע זמן ראש השנה וכיפור הוא עשה מנין לבד, היה בעיר שלו כפר קטן ועשה שם מנין לבד. באו אנשי הקהילה הגדולה, שכל שנה היו מתפללים ביחד והשנה הם עשו מנין לעצמם, ורצו לכעוס עליהם ולנדות אותם. ככה היו עושים מלחמה, וכל דבר לא בסדר מנדים, מה לעשות?! אז הרב אמר להם: אל תעשו ככה, בואו נבדוק אם החזן הזה יודע את כל המנגינות כמו שצריך, כמו שקיבלנו איש מפי איש עד הלכה למשה מסיני, ואם הוא לא יודע אז נעניש אותם. בסדר, טוב. הביאו אותו, והוא ניגן להם את כל התפלות של ראש השנה יפה מאד. החזנים ראו שהוא יודע, אלו המשוררים של החזן (כי יש חזן ויש משוררים. אם ראיתם פעם בספרים של אשכנזים כותבים “חו”ק”, מה זה חו”ק? חזן וקהל. “קו”ח” קהל וחזן או קל וחומר…), אז הם התחילו לבלבל אותו. הוא ראה אותם שמבלבלים אותו, עזב אותם, והמשיך לבד. וכאשר הגיע בתפלה “ובכן תן פחדך”, נפלו כולם על הארץ, וצעקו: די מספיק.

מה עשה להם ב”תן פחדך”? בא רב אחר ופירש, שיש בעולם הזה מאתים ושמונים דינים, כמנין “מנצפך”. וכאשר עושים חבטה ביום הושענא רבה, “חביט חביט ולא בריך”, כל פעם מכוונים על אות אחת של מנצפ”ך, שזה עולה ביחד מאתים ושמונים, ואלו דינים. אבל אי אפשר שיהיו כל הדינים ביחד כי זה סכנה לעולם, לכן הקב”ה הוציא רק חומש מהם, וחומש יחזיק את העולם שלא ישתגעו לגמרי. יש “חומש” פעם קורונה ופעם דברים כאלה. והנה כאשר אמר אותו חכם “תן פחדך”, פחדך זה פעמיים “נו” – חמשים ושש כפול שתים זה מאה ושתים עשרה. אז הוא הוציא עוד חומש. ולכן פחדו ונפלו כולם. ולכן אומרים במוצאי שבת “ויהי נעם ה’ אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו” – חמש פעמים “נו”, ביחד מאתים ושמונים, כנגד מאתים ושמונים דינים.

ולכן אמרו בני ישראל “הן גווענו אבדנו כולנו אבדנו האם תמנו לגווע” – גם כן חמש פעמים. זה דברי ספר דרכי חיים.

אבל מצאתי משהו נפלא. בגמרא (סוטה דף מ”ז ע”א) יש סיפור של אלישע הנביא שיצא מהעיר יריחו, ותיקן להם את המים ובירך אותם, “וירפו המים”, כי היתה סכנה לשתות מהם, ואדם היה מתעלף כי היו מרים כלענה, והוא בירך אותם. והיו כמה נערים שמביאים כל יום כדים של מים, ומקבלים על זה כסף ומתפרנסים מזה, ושאלו: מה קרה המים היום בסדר? מי עשה את זה? אמרו להם: אלישע. אוי ואבוי, ראו את אלישע ואמרו לו: “עלה קרח עלה קרח”.

היה מג’נון אחד שמו “דוקטור לפידות”, הוא לא ממשפחת דבורה הנביאה, כי הוא רשע מרושע. הוא מטפל בסוכרת, ופעם הלכתי אליו ומצאתי שם תמונה של אליהו הנביא עם שתי וערב ותמונה של אלישע עם שתי וערב. אמרתי לו: מה זה? אמר לי: “ככה הביאו לי”. משוגע, מה אתה נוצרי? מאיפה מצאת שתי וערב?! אליהו הנביא עם שיער הרבה, “איש בעל שיער”, ואילו אלישע קרח, ושניהם בלי כיפה, רק יש שתי וערב. יצאתי משם ואמרתי: אני לא אבוא לכאן לעולמים. רשע, מנובל, ומתועב. מה אתה מכניס את עצמך בנצרות?!

עכשיו אלישע הנביא יצא מאותה העיר, ופגשו אותו הנערים “ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קרח עלה קרח, ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה’, ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים”. זה פסוק במלכים ב’ פרק ב’. ויש בגמרא שם מחלוקת רב ושמואל, חד אמר לא יער ולא דובים, כל היער והדובים הכל זה מעשה אלישע ולא היה שם לא יער ולא דובים. וחד אמר יש יער ויש דובים. ויש קושיא עצומה על מאן דאמר לא יער ולא דובים, בשלמא “שתים דובים” זה עשה אלישע בחכמתו, אבל כתוב מן “היער” בה’ הידיעה, מה זה ה’ הידיעה הזאת? הרי אתה אומר שלא היה יער, לא יער ולא דובים. (יצחק רבין לא היה יודע את המאמר הזה, ופעם אמר “לא דובים ולא זבובים”… איזה זבובים? הוא לא יודע שהמקור מהגמרא בסוטה. הוא לא יודע כלום מסכן, עם הארץ דאורייתא ודרבנן).

אז כשאמר הדבר הזה, הסברתי לפי ההקדמה הזאת: שתים דובים – כתוב “דבים” (בלי ו’), זה עולה חמשים ושש. והוא הוציא שתים, כמו “פחדך”, “נו” ועוד “נו”. מן היער – “יער” עולה מאתים שמונים, ר”ף דינים. והכוונה מן היער הידוע שיש בו ר”ף דינים, הוא הוציא משם שתים דובים.

ולכן כאשר אדם כועס על בנו או על תלמידו, אומר להם “נו נו”, ואף אחד לא יודע מה זה “נו נו”. אלא פירושה אני מוציא לך עוד “נו”, אוי ואבוי לך… לכן אדם צריך ללמוד ולדעת שהרבה דברים מתיישבים על פי הקבלה, וכפשוטו אי אפשר להבין אותם.

*לע”נ הרבנית הצדקת אסתר בת זהירה ע”ה, אשת מרן שליט”א. ובתו גאולה בת אסתר ע”ה*

*הלכה יומית מפי מרן ראש הישיבה שליט”א – יום ששי כ”ז סיון התשפ”ג* 

*- ההלכה נמסרה ע”י מרן שליט”א באחד מימי השבוע -*

נושאי ההלכה: א.לפעמים התפלה לא נכונה.

בהפטרת השבוע, שמואל הנביא אומר לישראל: “התייצבו וראו את הדבר הגדול הזה אשר ה’ עושה לעיניכם, הלא קציר חטים היום אקרא לה’ ויתן קולות ומטר, ובואו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם לפני ה’ לשאול לכם מלך”. מה הקשר אם יתן קולות ומטר תדעו כי רעתכם רבה? מה הקשר?מה שאמר שזה קציר חטים ומטר לא טוב – זה בסדר, אבל רעתכם רבה מנין לנו? המפרשים מסבירים יפה, שישראל אמרו לשמואל: אם באמת אסור לנו לבקש מלך אז למה ה’ נעתר לנו והביא לנו מלך, למה הביא לנו מלך? שיאמר אני לא נותן לכם. והוא ענה להם: כאשר אדם מפציר על דבר הוא גורם שישמעו קולו אפילו שהדבר הזה לא טוב.

אדם מתפלל מתפלל מתפלל ומתפלל, ומקבל בסוף. רבי יוסף דיין ז”ל (שיש עליו ספר הוא ורבי יוסף ורטוק?, ספר שמספר על שניהם), היה עני, והיה עומד על יד ההיכל של בית הכנסת ואומר: “רבון העולמים! תן לי דולרים, תן לי דולרים, תן לי דולרים, כמה שיותר דולרים”. זה לא בשבילו אלא בשביל לבנות בית הכנסת. והוא בנה בית הכנסת. אבל לא עושים ככה. אדם מתפלל פעם אחת או פעמיים “תן לי דולרים, תעזור לי”, זה הכל. לא “תן לי דולרים תן לי דולרים תן לי דולרים”.

לפעמים אדם מתפלל ואומר דברים לא נכונים, אבל אומרים לו “אתה ביקשת”. כמו שעשו המרגלים שאמרו “נשינו וטפינו יהיו לבז הלא טוב לנו שוב מצריימה”, והפסוק אומר להם: “במדבר הזה יפלו פגריהם וכל פקודיהם לכל מספרם”, למה? בגלל שפתחו פיהם לשטן. אדם צריך להיזהר לא לפתוח פה לשטן. אל תגידו בגלל שה’ הביא לכם מלך זה סימן שהבקשה שלכם נכונה, היא לא נכונה, אבל אתם מפצירים ומבקשים אז זו התשובה. אדם צריך להיזהר שלא לפתוח פה לשטן. אברהם אבינו לקח את יצחק לעקידה ואמר “ונשתחוה ונשובה אליכם”, מה ונשובה? צריך לומר “ואשובה” אליכם. נניח שהוא לא רצה להגיד אז שיאמר ונשתחוה ונחזור, אבל “ונשובה אליכם” משמע שניהם ביחד, וכמו שאמר התקיים.

לכן תגיד דבר טוב ויהיה טוב. זה מה שאומרים חסידי חב”ד באידיש: “טראכט גוט בוועט זיין גוט”. אתם לא מכירים את זה… “טראכט” מסתיימת בט’, “גוט” מסתיימת בט’, “בוועט” מסתיימת בט’, “גוט” מסתיימת בט’ – ארבע פעמים כתוב ט’. שזה עולה בגימטריא שלושים ושש. ו”זיין” מסתיימת בנ’, שזה חמשים. אז שלושים ושש וחמשים זה שמונים ושש, כמנין שם “אלקים”. כאשר אתה אומר דברים טובים – אתה ממתק את הדינים של שם “אלקים”.

אתמול הייתי בנסיעה, והיה כתוב באוטו “יעקב סטרייכר – מוזיקה של רחמים”, ועוד שורה: “יעקב סטרייכר – מוזיקה של רחמים”, ועוד שורה. מה זה? כבד האדם הזה, אין לו מה לעשות? חמש שורות “מוזיקה של רחמים”. אז אמרו לי שזה מדבר על “שופר” שהחילוניים יתקרבו, והוא אומר להם: זה השופר מוזיקה אבל לא מוזיקה של דין, אלא מוזיקה של רחמים שממתק את הדין. 

ואולי פעם נגיד לכם רמז יפה על הפרשה הזאת: “גווענו אבדנו כולנו אבדנו תמנו” – חמש פעמים כולם “נו”. יש בזה הסבר נפלה מאד, ומחר בלי נדר נדבר על זה.

*לע”נ הרבנית הצדקת אסתר בת זהירה ע”ה, אשת מרן שליט”א. ובתו גאולה בת אסתר ע”ה*

*הלכה יומית מפי מרן ראש הישיבה שליט”א – יום רביעי כ”ה סיון התשפ”ג* 

נושא ההלכה: איסור אכילה בחוץ.

“הבדלו מתוך העדה הזאת”. בילדותי שמעתי מפי סבא ז”ל שאמר: “הבדלו” ראשי תיבות “האוכל בשוק דומה לכלב”. אמרתי לו: מה עם הוא”ו? אמר לי: “ולחתול”. דומה לכלב ולחתול… 

יש הלכה בגמרא (קידושין דף מ’ ע”ב) שאסור לאכול בשוק. ויש שאלה: לפעמים אדם לוקח גלידה מהחנות, ועד שילך הביתה היא תימס, מה יעשה? במקרה כזה יאכל על יד החנות. אם אפשר למצוא בחנות פינה – הכי טוב, ואם לא – יאכל על יד החנות, שיהיה ניכר שהוא לא אוכל בשוק. 

ואם אדם נוסע באוטובוס שלוש שעות ורעב, מה יעשה? מותר לאכול. כי האוטובוס הוא כמו הבית שלו, זה לא שוק, זה הבית שלו לפי שעה. אבל אם אדם אוכל לחם, צריך להיזהר בזה, כי התוספות שם אומרים שיש דעה שהאיסור דוקא בלחם כי הלחם חמור יותר, ולכן הלחם תאכל אותו בבית. אבל אם אדם ממהר לדרכו, וכמו שאמרתי נוסע לאילת למשל, שש שעות נסיעה, מה יעשה? ימות ברעב? מותר לו לאכול באוטובוס, כי האוטובוס נחשב כמו הבית שלו.

*לע”נ הרבנית הצדקת אסתר בת זהירה ע”ה, אשת מרן שליט”א. ובתו גאולה בת אסתר ע”ה*

*הלכה יומית מפי מרן ראש הישיבה שליט”א – יום שני כ”ג סיון התשפ”ג* 

נושאי ההלכה: א. “באמת נשעננו”. ב. לא לשנות מסורת הדורות.

רבי חיים רבי שיהיה בריא מחולון, הסתפק בנוסח התפלה אם אומרים “ועל חסדך הגדול באמת – נשעננו” או “ועל חסדך הגדול – באמת נשעננו”. וחשבתי פשוט כמו הצד השני, כי מה זה  ועל חסדך הגדול באמת? וכי יש חסד גדול באמת וחסד לא גדול באמת?! אלא “באמת נשעננו”, אנחנו נשעננו עליו באמת ולא כלפי חוץ. וראיה לדבר, “ולעולם לא נבוש כי בך בטחנו”, אז אותו דבר גם “ועל חסדך הגדול – באמת נשעננו”, באמת נשעננו, אנחנו נשעננו עליו באמת. ולכן הפסיק צריך להיות אחרי “חסדך הגדול”, ולא אחרי “חסדך הגדול באמת”, מה זה חסדך הגדול באמת?  אין חסדך הגדול באמת וחסדך הגדול לא באמת.

ויש הרבה דברים שהתלמידים או הבחורים מסתפקים ומבלבלים את המח. מישהו כתב לי: מה שאנחנו אומרים במנגינה של ברכות ההפטרה “ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם”, המלים “אתה ה'” באזלא גריש, זו כפירה, למה? כי משמע שיש ה’ לבד ואלקינו מלך העולם לבד. איזה שוטה מוחלט, הכוונה ברוך אתה ה’ [שהוא] אלקינו מלך העולם. זו הכוונה הפשוטה ביותר. ואם לא תאמר ככה, יש לך כפירה יותר גדולה במוסף של ראש השנה, שם כתוב: “כה אמר ה’ מלך ישראל וגואלו ה’ צבאות”, מה יגידו? ה’ מלך ישראל לבד וגואלו זה מישהו אחר. לא ככה, אלא “ה’ מלך ישראל וגואלו ה’ צבאות”. וחוץ מזה, אנחנו אומרים אחרי ה’ “ברוך הוא וברוך שמו”, ואיך אפשר לעשות את כולם ביחד?!

הוא ראה בספר של רבי שבתאי מפרמישלא שלא עשה שם אזלא גריש. אבל מה אכפת לנו?! הרי הכוונה ברוך אתה ה’ שהוא אלקינו מלך העולם. זה הפשט הפשוט. ומי שרוצה לעקם – שיעקם, “אין אחריות המתעקשים עלינו”, כך כתב הרמב”ן פעם בספר המלחמות. אם מישהו מתעקש, אני לא אחראי עליו, שיתעקש. כך קוראים מדורי דורות: “ברוך אתה ה'” באזלא גריש. ויותר מזה, בחוץ לארץ היו עונים “אלקינו” וכו’ במנגינה, הוא אומר “ברוך אתה ה'” והם עונים “אלקינו מלך העולם”. 

לא לחפש ספיקות וספיקי ספיקות ולתלות כל דבר בכפירה. זה כמו שעשו כמה בחורים טפשים שאמרו על הנוסח של התרגום שלנו שהוא לא שוה כלום, ועשו להם נוסח אחר. ואני כבר כתבתי בהקדמה שהנוסח הכתוב בספרים הוא משובש. למשל “אמרת” (מ’ ור’ סגול), אבא אומר: מה זה אמרת (בסגול)? צריך לומר אמרת (מ’ קמץ ור’ פתח). “אמרה” – אמרת (בקמץ ופתח). נכון שכתוב ככה בדניאל, אבל כבר מדורי דורות אומרים “ואמרת” (בקמץ ופתח), ולא אומרים ואמרת (בסגול). ואמרו כל מיני קושיות ותירוצים, אבל מה שכתבנו זה הכי טוב. אם יש הערה פה ושם, אפשר לשמוע ואפשר לקבל, אבל לפסול את כל התרגום ולומר שלא יוצאים בו ידי חובה, לא צריכים את החובה שלכם, ולא את הקושיות שלכם, ככה אמרו מדורי דורות, ולא משנים סתם.

*לע”נ הרבנית הצדקת אסתר בת זהירה ע”ה, אשת מרן שליט”א. ובתו גאולה בת אסתר ע”ה*

*הלכה יומית מפי מרן ראש הישיבה שליט”א – יום ששי כ’ אייר התשפ”ג* 

*- ההלכה נמסרה ע”י מרן שליט”א בשבוע שעבר -*

נושאי ההלכה: א. אורך החיים בדורות העבר. ב. להודות ולהתפלל לה’.

יש שאלה: הדורות שמאדם הראשון ועד נח ומנח ועד אברהם, שחיו מאות שנים (עד שבא אחד שוטה בקופת חולים ואמר: “בטח בגלל שלא היה קופת חולים, לכן הם חיו הרבה, כי קופת חולים מקצר את הימים”…), האם זה רק הם או שכל הדור כולו היה ככה? הרמב”ם אומר שהם בלבד קיבלו ברכה מהשמים וחיו מאות שנים, אבל רוב בני האדם חיו כרגיל כמו היום. 

וראיה לדבריו, בחק לישראל של היום: “זאת אשר ללויים מבן חמשים שנה ומעלה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד”. למה לא יעבוד עוד? הרי אם אדם חי עד מאה ועשרים שנה, א”כ חמשים שנה זה פחות מחצי, אז למה לא יעבוד עוד? אלא ודאי שחיו כמו היום.

הוכחה שניה, ב”תפלה למשה איש האלקים” כתוב שם: “ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון”. מה זה “ורהבם”? אני אמרתי ורהבם כמו “ורובם”, כלומר רובם של השנים שלנו הם עמל ואון. משה רבנו חי מאה ועשרים, אז למה אתה אומר שבעים שנה?! התוספות אמרו שזה אמר דוד המלך, אבל לפי פשוטו הכל אמר משה רבנו. וכי דוד המלך יוסיף בתוך התפלה של משה?!

והוכחה שלישית, “וילך משה וישב אל יתר חותנו אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים” [כאן אחד התלמידים הביא למרן כוס מים, ומרן אמר לו: “יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים”, לאומים בסוף כתוב “מים”…]. משה רבנו היה בן שמונים ואחיו היו שמונים ושלוש. שמונים ושש, אז יש להם עוד ארבעים שנה חיים, מה זה “העודם חיים”? אלא משמע שהיו חיים כמו בדורנו, ורק אלה זכו לאריכות ימים בלבד.

וגם היום יש דבר כזה. יש אחד שחיבר ספר “לחיות עד מאה ועשרים – זו שאלה של החלטה”, מה אתה מחליט? לחיות עד מאה ועשרים? אתה יכול לחיות, כי אתה מחליט. איך אני מחליט?! אבל הוא כותב (או שאחרים כתבו את זה), שהיתה אשה אחת כפרית, מבוגרת בת מאה שלושים וחמש, ויש לה גינה שהיא זורעת ונוטעת ועושה הכל, ופעם בחודש (או פעם בשבוע) לוקחת את הירקות שלה ומוכרת אותם בשוק. וכך היא חיה שנים רבות.

*

היום בני אדם כל כך טרודים וכל כך לחוצים. צריך להשתחרר מהלחץ, ולהשתחרר מהכל, ולהודות לקדוש ברוך הוא, על כל יום ויום שאדם חי: “תודה תודה תודה”. לא צריך “מזמור לתודה” שמונה פעמים, כמו שעושה רבי שלום ארוש, הוא רב יחיד ומיוחד, שהולך בשיטת “הרא”ש”… אלא להגיד “תודה” בעל פה מכל הלב – זה מספיק.

מי שעלה היום לתורה “שלישי”, היה לו קול כמו של אייל קבלן [אחד המתפללים בבית הכנסת], אבל הוא קוראים לו מנחם. אמנם לא כל האחים אותו דבר, אבל יש אחים שיש להם אותו קול ממש, והיה נראה לי כמו אייל, איך הוא הגיע לכאן?! תברכו את אייל, שה’ יזכה אותו לחופתו, ולבריאותו, לחיים טובים וארוכים. וה’ יזכה אתכם, “כל מי שרוצה לחיות טוב – זו שאלה של החלטה”. להתפלל: רבון העולמים, תזמין לי שידוך טוב, תזמין לי חיים טובים ואנשים טובים. וכך יהיה לכם בע”ה.

*לע”נ הרבנית הצדקת אסתר בת זהירה ע”ה, אשת מרן שליט”א. ובתו גאולה בת אסתר ע”ה*

*הלכה יומית מפי מרן ראש הישיבה שליט”א – יום שני ט”ז סיון התשפ”ג* 

*- ההלכה נמסרה ע”י מרן שליט”א בשבוע שעבר -*

נושאי ההלכה: א. קל וחומר בתורה. ב. “אל נא רפא נא לה”

יש כמה פעמים בתורה “קל וחומר”. למשל “הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם ה’ ואף כי אחרי מותי”, הכוונה קל וחומר אחרי מותי. “הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו השיבונו אליך מארץ כנען ואיך נגנוב מבית אדוניך כסף או זהב”, גם זה קל וחומר, אם כסף אשר מצאנו אותו שם ויכולנו להתעלם ממנו החזרנו לך, אז איך נגנוב בידים מבית אדוניך?!

ויש קל וחומר שהוא גם דיו, למשל “ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים”, הכוונה אם אביה ירוק ירק בפניה היא צריכה להכלם ולהתבייש ולהיות נזופה שבעת ימים. ויש המשך: קל וחומר לשכינה ארבעה עשר יום, שאם הקב”ה כועס על מרים צריכה להיות נזופה ארבעה עשר יום. אבל דיו לבא מן הדין להיות כנדון, ולכן לא נעשה לה ארבעה עשר יום, אלא רק שבעה ימים בלבד, “תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף”.

*

ויש שאלה, משה רבנו התפלל “אל נא רפא נא לה”? למה אמר פעמיים “נא”? ויש רמזים בזה.

אבל הפשט הוא כך. אנחנו חושבים שכל “נא” פירושה בבקשה, אבל באמת יש “נא” שפירושה עכשיו, ואדרבה ע”פ רוב זה ככה. ויש “נא” שפירושה בבקשה. למשל “הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את”, וכי פירושו הנה בבקשה ידעתי? צריך שידע דבר בבקשה?! אלא הכוונה “עכשיו ידעתי כי אשה יפת מראה את”. ולכן כתב רש”י: וכי עד עכשיו לא הכיר בה? ובתורה תמימה לא הבין את רש”י, והקשה אדרבה הרי כתוב “ידעתי” בלשון עבר. אבל כוונת רש”י ממה שכתוב “נא” – עכשיו, וכי לפני כן לא הכרת אותה? ששים שנה אתם חיים ביחד ולא הכרת אותה? אלא עד עכשיו לא הכיר בה, וחשב שכולן יפות כמוה, וכאשר הגיע למצרים וראה שכולם שחורים, הבין שזאת מיוחדת במינה. ויש אומרים שבזמן שעברו בים היא הרימה שולי שמלתה, ואברהם ראה תמונת הפנים שלה בים, ואמר: עכשיו ידעתי. 

ומי שלא יודע את זה, לא יבין אף פעם פסוקים כאלה. למשל “למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם”, מה זה איה “נא” אלהיהם? איה בבקשה אלהיהם?! אלא הכוונה איפה עכשיו אלהיהם, למה לא עוזר להם.

לכן כאן “אל נא רפא נא לה” – יש בה שני פירושים: “אל נא” –  בבקשה, “רפא נא לה” – עכשיו. ועל זה עונה לו הקב”ה “ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים”, אתה רוצה עכשיו? אין דבר כזה, תחכה שבעת ימים. ולכן התרגום תמיד אומר “נא” – “כען”, ופירושו עכשיו.

זה הפשט הפשוט. צריכים ללמד את התלמידים שלנו את הפשט.

*לע”נ הרבנית הצדקת אסתר בת זהירה ע”ה, אשת מרן שליט”א. ובתו גאולה בת אסתר ע”ה*

*הלכה יומית מפי מרן ראש הישיבה שליט”א – יום רביעי י”א סיון התשפ”ג*

נושאי ההלכה: א. אין תחנון עד י”ב בסיון. ב. “ותו לא” בקמץ.

אחרי חג השבועות יש לנו ששה ימים שאין אומרים בהם תחנון, למה? כי היה בהם תשלומין לקרבנות של החג. בכל החגים יש שבעה ימים, ובשבועות יש יום אחד, אז אחרי שבועות יש עוד ששה ימים, מז’ בסיון עד י”ב בסיון, להקרבת הקרבנות של התשלומין, וזה “יום טבוח”.

בחוץ לארץ יש לנו ככה: חמשה ימים לפני חג השבועות – א’ ב’ ג’ ד’ וה’, ואח”כ יומיים חג השבועות – ו’ וז’, ואח”כ חמשה ימים – ח’ ט’ י’ י”א וי”ב. בכל הימים האלה לא אומרים תחנון. מחר [יום חמישי] זה י”ב בסיון, ואח”כ אומרים תחנון.

אז אמרו על זה רמז יפה בשם רבי שמעון גז ז”ל. הוא היה דרשן מעולה. יש לו ספרים “גז צאנך”, ורואים בהם את המתיקות שהיתה בדרשה שלו. הוא יכול לדבר שעה-שעתיים ואדם לא יתעייף. והוא יכול להסביר גמרא לתלמידים שלו בנחת ובשלוה. יום אחד הלכתי אליו אחרי שנסגרה ישיבת “חברת התלמוד” במקום אחד ונשארה במקום אחר, והיו אומרים לו התלמידים: “הרב כל יום אנחנו מגידים שיעור [לפי שיטת הלימוד שלנו שהתלמיד אומר את השיעור בכיתה], אולי היום הפעם תגיד אתה”… והוא הסכים, ואמר להם: “אני מגיד שיעור”. והגיד את השיעור. פעם אחת התלמידים שם ראו בתוספות שאמרו “פרק הגוזל בתרא”, וחיפשו בכל התלמוד אם יש פרק “הגוזל בתרא”, ולא מצאו פרק כזה. אח”כ במקרה עברתי שם, ואמרו לי: מה זה הגוזל בתרא? אמרתי להם: יש שני פרק “הגוזל” בבבא קמא, יש “הגוזל” הראשון ויש “הגוזל” ומאכיל. על הראשון אומרים “הגוזל קמא”, ועל השני “הגוזל בתרא”. הם שמחו: אהה איזה פלא פלאים… חיפשו את המקור ומצאו את זה. אלו זכרונות ילדות מתוקים.

אז רבי שמעון גז היה אומר ככה: יש לנו שני לוחות ועשרת הדברות, כנגד עשרת הדברות יש לנו עשרה ימים שלא אומרים בהם תחנון, ובאמצע שני הימים של החג הם כנגד שני לוחות. זה רמז יפה מאד. ויש אומרים שבחוץ לארץ נעשה עוד יום – י”ג, אבל לא התקבלה הדעה הזאת, אלא כולנו בין בארץ בין בחוץ לארץ עושים עד יום י”ב, ותו לא.

*

דרך אגב, לא אומרים ותו “לא” (בחולם). צריך לחזור את זה ארבע מאות ושתים עשרה פעם כמנין “ותו”… כי המלה “ותו” זה בארמית והמלה “לא” זה בעברית, לכן אין ותו לא (בחולם) אלא ותו לא (בקמץ). ואם תגידו לי, הנה אשכנזים אומרים ותו לא (בחולם), אינה קושיא, כי הקמץ שלהם זה או, אז לעולם הם אומרים ותו לא בקמץ, אלא שהקמץ שלהם זה חולם, לכן הם אומרים לא בחולם. אבל אנחנו שהקמץ שלנו, ולא שלנו אלא של אבות אבותינו, הוא אה. לכן אומרים ותו “לא” (בקמץ).

*לע”נ הרבנית הצדקת אסתר בת זהירה ע”ה, אשת מרן שליט”א. ובתו גאולה בת אסתר ע”ה*

*הלכה יומית מפי מרן ראש הישיבה שליט”א – יום שלישי י’ סיון התשפ”ג* 

נושאי ההלכה: א. רבי יצחק אבוהב וספר התורה. ב. לחנך לאהבת תורה וארץ ישראל.

פעם אחת היה גאון בשם “רבי יצחק אבוהב”, ומרן מביא אותו תמיד בכבוד רב. רבי יצחק אבוהב היה מגרושי ספרד, ואח”כ היה בפורטוגל, והמלך של פורטוגל אהב אותו מאד. אבל אח”כ הוא גורש עם כולם, כי הבת של מלך ספרד נישאה לבן של מלך פורטוגל, ואמרה לו: אני לא יכולה לסבול לראות יהודים פה. ככה היא התרגלה מבית אביה. אז הוא גירש את כולם.

אבל הוא השאיר ספר תורה אחד, שאומרים שהוא הגיע במטוס בקפיצת הדרך. הספר תורה הזה נמצא בבית הכנסת הגדול בצפת, וקוראים בו פעם אחת בשנה. פעם אחת הייתי שם, וראיתי שכל היודי”ן כמו חתי”ן קטנים. הסופר לא כתב ככה, הוא כתב יו”ד פשוטה כמו שלנו, אבל באו אשכנזים משוגעים שחושבים שיו”ד שאין לה קוץ של רבנו תם בצד שמאל פסולה, אז הם העיזו ולקחו את היודי”ן של רבי יצחק אבוהב ועשו אותם ככה כולם, אבל האריכו הרבה עד שהיו”ד נעשתה כמו חי”ת קטנה. אמרתי להם: זה פסול, זה פסול, זה חי”ת, זה לא יו”ד. אח”כ התנדב מישהו (נדמה לי רבי מאיר סגרון), והגדיל את היודי”ן קצת, כדי שלא תיראה חי”ת, אלא תיראה יו”ד כמו שצריך. והיה שם עוד דבר, הצד”י הפוכה כמו המנהג שלנו. והם אמרו: לא, הצד”י לא היתה הפוכה, אלא נתהפכה באיזו יריעה אחת שנפסלה ועשו אותה הפוכה, ובכל הספר תורה הצד”י ישרה. אבל אני לא מאמין להם, ומי שיבדוק – יבדוק.

ומה היה עם רבי יצחק אבוהב? הוא היה מסכן עיור בעין אחת, והמלך כל כך היה אוהב אותו על חכמתו, עד שאמר: “יש לי שתי עינים בעולם שאין כמותם בכל העולם”. מה העינים? “עין אחת של גשר פורטוגל” – בפורטוגל יש שם גשר וכנראה בגשר הזה יש עין שמשם מודיעים ומאותתים אם עומדות להגיע אוניות. “והעין השניה עינו של רבי יצחק אבוהב”.

פעם רבי יצחק אבוהב ושלושה תלמידים שלו היו יושבים על אבן אחת גדולה, ותלמיד אחד רצה להתבדח, ואמר: כבוד הרב עכשיו התקיים בנו הפסוק “על אבן אחת שבעה עינים”. למה שבעה עינים? כי שלושה תלמידים זה ששה עינים, ועוד רבי יצחק מסכן עם עין אחת זה שבעה עינים. אמר לו: “אתה ראוי לנידוי, אבל כיון שאמרת את זה בדרך צחות, אז מותר לך מותר לך מותר לך”. ככה היו החכמים, היו סבלנים, היו ענוים, והיו מקרבים. אבל התלמיד הזה היה טפש, ולכן לא נזכר שמו. מהרימ”ט מביא אותו וכותב: קם תלמיד אחד בער כסיל אויל, הכל אתה יכול להגיד עליו. ככה אתה מדבר עם הרב? “שבעה עינים”? זאת אומרת שהמום הזה נעשה לקיים את הפסוק.

*

אדם צריך ללמוד, אם לא יחנך את בניו בחיבה ובאהבה ובסבלנות, הכל הולך, ולא ישאר כלום. היה חכם גדול ומקובל גדול רבי חיים שאול דוויק הכהן, שפעם רבי יוסף חיים אמר לרבי בן ציון חזן: אם תמצא מישהו בירושלים שיכול לענות על קושיותיו של הרב פלוני על הרש”ש תירוצים טובים, תלך אליו. והוא מצא את החכם הזה. ונדמה לי היה לו בן יחיד, והיה גוער בו הרבה, ובסוף לא הלך בדרך הנכונה. והיה עוד אחד, רבי מרדכי עטיה, שהדפיס כל ספרי הקבלה וחילק אותם בחנם. (למה תחלק אותם בחנם?!). הבן שלו ראיתי אותו בדרום אפריקה, קוראים לו משפחת “אנילי”. למה אנילי? “אם אין אני לי מי לי, כי אבא שלי לא עזר לי”.

כמה אדם צריך לחשוב על הבנים שלו, שתהיה להם פרנסה טובה, שיהיו להם חיים טובים, שיגורו במקום טוב, ולא שישארו בחוץ לארץ עד שיעלה הכורת בר מינן עליהם, לא עושים ככה. זו טעות של הנטורי קרתא. כמה שיכלו לאסוף נדחים מבין הספרדים ולהשפיע עליהם רע ולקטרג על ארץ ישראל – עשו את זה. לכן להתרחק מהם, ולברוח מהם. יש לנו תורה שלנו, יש לנו פוסקים שלנו, יש לנו גדולים שלנו. ולהתרחק מאנשים שמוציאים לעז על ארץ ישראל.

*לע”נ הרבנית הצדקת אסתר בת זהירה ע”ה, אשת מרן שליט”א. ובתו גאולה בת אסתר ע”ה*

*הלכה יומית מפי מרן ראש הישיבה שליט”א – יום שני ט’ סיון התשפ”ג* 

נושאי ההלכה: א. שמחה ביום העליה לארץ. ב. גירות ע”פ ההלכה.

היום מלאו חמשים ושתים שנה לעלותי לארץ ישראל. צריך אדם להיות שמח בתאריך שעלה בו לארץ ישראל. רבי יהודה הלוי כתב: “ציון הלא תשאלי” כשהיה בחוץ לארץ, ואמר: הלואי שכל הדמעות האלה שאני מוריד, יהיו על הר חרמון ועל הר עיבל, על ההרים האלה שה’ בירך אותם, שהיו שם נביאים, ושהיתה שם נבואה.

*

בהפטרה כתוב: “ויהושע היה לבוש בגדים צואים”. זה דרך משל, מה זה בגדים צואים? וכי הוא עומד לפני המלאך עם בגדים צואים? אלא שהיו לו בנים שנשאו נשים נכריות. והתרגום כתב בעדינות “נשין דלא כשרן לכהונתא”, אינם כשרים לכהונה. ומזה טעה חכם אחד ואמר שהם כשרים ורק לכהנים הם לא כשרים. אבל כתוב בעזרא (פרק י’) שמותיהם של כל אלה שנשאו נשים נכריות, והראשונים שבהם בני יהושע כהן גדול, אז איך יכול להיות?! אלא פירושו ככה: הם נשאו נשים נכריות וגיירו אותם, אבל לכהנים אסור לקחת גיורת, ולכן כתוב נשים שאינן ראויות לכהונה כי הן גיורות. אבל מן הדין ישראלים יכולים לקחת גיורת, מה הבעיה בזה? וכי רבי עקיבא לא לקח גיורת?!

*

יש אנשים שמשתגעים ואומרים: “אולי הגיור הזה לא מספיק טוב”. די, מספיק, יש לנו אלפי צרות בעולם, וכי זה מה שחסר לנו לחשוד בכל גר וכל גיורת אולי הם לא בסדר?! אם היא שומר תורה ומצוות – זה בסדר. הרב שריאל רוזנברג רב בבית הדין של הרב קרליץ, נשא לאשה את המשרתת בביתו שהיתה גיורת. אשתו נפטרה והוא לקח את המשרתת שיודעת הלכות בשר בחלב והלכות מליחה והלכות של הכל, ונשא אותה לאשה. ורבי עקיבא נשא גיורת. לכן גיורת ששומרת תורה ומצוות – לוקחים אותה.

יש גיורות שעושות צחוק. כמו אותה גיורת שבאה לבית הדין ביום ששי, גיירו אותה, וכשיצאה משם הורידה את הבגדים של ה”חרדים”, ולבשה בגדים אחרים, “ותלך ותסר צעיפה מעליה ותלבש בגדי אלמנותה”, ובאותו היום בליל שבת לקחה מטוס לחוץ לארץ. זאת גיורת? זאת שחקנית. רמאים כאלה, יפסיקו לרמות. לכן צריך אדם לבדוק אותם, אם הם שומרים – בסדר, ואם הם לא שומרים ועושים לנו רמאות – זה לא גרים. קל וחומר מהנוצרים, שאם ניצרו יהודי אחד בכח, ופתאום באים ורואים אותו שהוא לובש בגד לבן בשבת, אומרים לו: סימן שאתה עוד יהודי, מאיפה הבאת בגד לבן?! כך מעידים חכמי הדור ההוא. וב”לחם דמעה” על איכה (פרק א פסוק ז’) כותב חכם רבי שמואל אוזידה את הדבר הזה.

לכן שאנחנו נשמור על הגרים שלנו שיהיו גרים אמיתיים – לא עושים ככה, אבל אם יתברר שהגר הזה מזוייף זו בעיה. לבטל את הגרות ממקורה – זה לא בסדר, אבל לכתחילה צריך להקפיד על כך שהגר הזה יהיה גר אמיתי.

*לע”נ הרבנית הצדקת אסתר בת זהירה ע”ה, אשת מרן שליט”א. ובתו גאולה בת אסתר ע”ה*

*הלכה יומית מפי מרן ראש הישיבה שליט”א – יום ראשון ח’ סיון התשפ”ג* 

נושאי ההלכה: א. הפרשה הפרק והמסכת הארוכים ביותר. ב. נפת צופים”. ג. צדיקים עם כח לטובה.

פרשת “נשא” היא הפרשה הארוכה ביותר בתורה, לעומתה גם כן מזמור תהלים “קי”ט” הוא המזמור הכי ארוך בתהלים ובכל התנ”ך, וכן מסכת “בבא בתרא” המסכת הארוכה ביותר מכל המסכתות.

לא שיש בה מלים יותר מכל המסכתות, אלא בגלל שרשב”ם התאחז בה, “ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד”, והוא מאריך הרבה. פעם למדנו רשב”ם עם רבי ישראל חדוק (אבא של עובדיה [הנהג של מרן]), בשנת תשכ”ג הוא בא ללמוד ששה חודשים, ואנחנו מחפשים דקדוקים ברשב”ם כמו שיש ברש”י, אבל אין מה לדקדק למה כתב ככה ולמה כתב ככה, אלא מה שכתב – זהו. והרשב”ם עשה אותה מסכת ארוכה.

שלושה אלה הם מאה שבעים ושש. והמקובלים אומרים שיש קליפה אחת נגד הלימוד ששמה “צפו”, בגימטריא מאה שבעים ושש. זה אחד מהבנים של עשו, והקליפה הזו צריכים להכניע אותה. לכן בתענית דיבור כתוב הדבר הזה.

*

אבל זה לא רק צפו, אלא גם “צוף”. צוף פירושה דבש, “צוף דבש אמרי נעם מתוק לנפש ומרפא לעצם”. וכל שלושה המספרים האלה, רמוזים בתהלים: “הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים”, נפת – ראשי תיבות: נ’ – נזיקין, זה בבא בתרא. פ’ – פרשה. ת’ – תהלים. שלושה האלה “צופים”, צוף צוף צוף, מאה שבעים ושש כפול שלוש.

זה חידוש שלי. אתמול מישהו אחר אמר לי משהו דומה, אבל שכחתי אותו, כי הוא לא מגיע לנופת צופים שלי ואין בו טעם כל כך. לכן אני אומר לכם את החידוש שלי. ומי שימצא חידוש יותר יפה, אדרבה, תביאו עוד חידושים.

*

בפרשה הזאת פרשת “בהעלותך”, יש בה הרבה מתח בין משה רבנו ובין ישראל, “ויהי העם כמתאוננים” וכו’. 

פעם רבי מיכאל כהן ז”ל בבאר שבע, אמר לי ככה: פעם אחת הסתגרתי בקריאה בתורה, התאלמתי ולא יכולתי לקרוא כלום. הגיע “שני” והוא לא יכול להמשיך. פעם פעמיים שלוש. הלכתי לרבי אלעזר אבוחצירא, והוא אמר לי “עוד שתי סימניות תשתחרר”. אמרתי לו מה זה סימניות? אמר לי “פרשיות”. אבל למה זה נקרא סימניות? אז רבי חיים אמסלם הסביר לי, “סימניות” זה בצרפתית, סימן זה שבוע, ושני סימנים זה שני שבועות. ורבי מיכאל אומר לי: ככה היה לי בדיוק, שבועיים אח”כ בפרשת בהעלותך השתחררתי לגמרי. איך הוא ידע דבר כזה?! אז יש לנו צדיקים בדורנו. אמנם סבלו הרבה, ואמנם נהרג בעוונות בטפשות של בער אחד שמו אשר דהן, מה לעשות?! אבל היו להם כוחות מיוחדים מהמורשת מהאבות ומהסבים הצדיקים.

כל אחד ואחד מכם, ילמד תורה לשם שמים, ויהיה לו כח כזה. אבל לא ישתמש בו בצורה כזאת, אלא ישתמש בו לטובה ולברכה. כל יהודי אפילו הכי כופר, אם הוא מוכן לשמוע – נדבר אתו. תמיד אפשר לדבר, הוא לא יעשה לך כלום. צריך להסביר לו שהוא ירגיש בלבו, שכל מה שאתה אומר זאת אמת, “קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו” – מלך שהוא חכם בתורה, יש בשפתיו קסם, הם קוסמים, והוא מקסים את השומעים, שאומרים לו “חזק וברוך, אתה צודק”.

*לע”נ הרבנית הצדקת אסתר בת זהירה ע”ה, אשת מרן שליט”א. ובתו גאולה בת אסתר ע”ה*

*הלכה יומית מפי מרן ראש הישיבה שליט”א – יום חמישי ה סיון המקודש התשפ”ג* 

נושאי ההלכה: א. עירובי תבשילין. ב. שמו”ת של פרשת נשא. ג. חידושים ביום מתן תורה. ד. סדר יום שבועות

היום תשעה וארבעים יום לעומר, שהם שבע שבועות. הרחמן הוא יבנה בית המקדש, ויחזיר העבודה למקומה, במהרה בימינו אמן.

דבר ראשון שצריך לזכור היום – “עירובי תבשילין”. כל מי שיש לו קשר עם ה”אב-בית” [בישיבה], יזכיר לו עירובי תבשילין. פיתה וביצה – זה כל הסיפור. יש לוקחים בשר או דברים אחרים, ואפשר לעשות ככה. אבל נהגו מדורי דורות לקחת פיתה וביצה. 

את הפיתה וביצה האלה, לא אוכלים עד סעודה שלישית של שבת. ואם יבואו מאה איש, כל אחד יקח מזה קצת. אם מישהו יאמר “מה אתן זה לפני מאה איש” (מלכים ב’, ד’ מ”ג), אין דבר, “אכול ושבוע והותר”.

*

“שנים מקרא ואחד תרגום”, קוראים אותם ביום שבת. בחג, הרמ”ע מפאנו אומר שלא כדאי [כי לא אומרים תרגום ביום טוב], ואנחנו לא צריכים לצאת נגד הרמ”ע מפאנו, שהיה איש זקן ונשוא פנים, בן דורו של רבי חיים ויטאל, וגם מקובל וגם פוסק, והוא אמר שזה לא מתאים ביום טוב. אז לא צריך לעשות את זה. 

לכן אפשר לקרוא בלילה בשבת, או ביום שבת לפני התפלה או אחרי התפלה. הרב עובדיה אומר שעדיף לפני התפלה, למה? כי אחרי התפלה האשה מחכה לו, והוא אומר לה “אני קורא שנים מקרא ואחד תרגום”, וקורא עם מנגינות וחידושים, יגמור את זה עד מנחה… לא עושים ככה. ואפשר גם לקרוא בלילה, אבל אם בישיבה מסתדרים, שיקראו בבוקר אחרי התפלה. 

זה לא לוקח הרבה זמן. אמנם זו הפרשה הכי ארוכה בתורה, אבל אפילו הכי היא לוקחת מקסימום שלושים וחמש דקות, על פי החשבון שבכל דקה אפשר לקרוא חמשה פסוקים, כי מאה שבעים וחמש לחלק לחמש זה שלושים וחמש. ונשאר פסוק אחד, לא נורא, הוא נבלע בין הפסוקים. וככה אמר הרב בן ציון אבא שאול. פעם הייתי ממהר מאד, וקורא שבעה פסוקים בדקה. והייתי יכול לגמור פרשת נשא בעשרים וחמש דקות. אבל בשביל מה לבלע?!

מרן היה לו מלאך המגיד, “מגיד מישרים”, שאמר לו: טוב בעיניך שאתה קורא שנים מקרא ואחד תרגום כחותה על הגחלים? תקרא ותדקדק, ודבר שלא תמצא ברור תעיין במפרשים, ואם תוכל לחדש תחדש על זה. ופעם אבא קרא את זה, ואמר: ממתי יש לו זמן למרן לחבר פירוש על התורה? חוץ מכסף משנה ובית יוסף ואבקת רוכב וכללי הגמרא, מאיפה יש לו זמן? אבל מרן למד וכנראה כתב, אבל אין לנו חידושים שלו על התורה, רק זה העיר כאן וזה העיר שם.

*

לכן כל אדם אם באמצע הקריאה עלה לו חידוש, זה יפה מאד. הוא מחדש חידוש בחג מתן תורה. ואם לא עלה לו חידוש, לא קרה כלום, שיקרא את הפסוקים בזריזות ובמהירות ובנחישות. 

*

אח”כ יעשו קידוש, ויאכלו דברי חלב.

ואחרי החלב הזה ילכו לישון עד שתים עשרה או עד אחת. כל כך אדם משתקע ב”שינה נפלאה” ביום שבועות אחרי שכל הלילה היה עירני, עד שפעם אני זוכר בגיל תשע-עשר שקמתי ועשיתי נטילת ידים והתחלתי לקרוא “מודה אני לפניך מלך חי וקיים”… והדודה ז”ל אמרה לי: מה אתה קורא? שכחת שכל הלילה היית קורא ועשית שחרית ומוסף ונעילה?… מה אתה עושה עכשיו? אוי שכחתי. אבל הריכוז בקריאה מביא בן אדם לזה.

אח”כ בלי נדר יש לנו קצת אזהרות ורות ומשלי, מה שנוכל להספיק – נספיק.

*לע”נ הרבנית הצדקת אסתר בת זהירה ע”ה, אשת מרן שליט”א. ובתו גאולה בת אסתר ע”ה*

*הלכה יומית מפי מרן ראש הישיבה שליט”א – יום שלישי ג’ סיון התשפ”ג* 

נושאי ההלכה: א. רמז במספרים. ב. מדות טובות לקבלת התורה. ג. לחדש חידושים בתורה. ד. חידוש בהפטרה של השבת. ה. להתפלל על החולה

המספר של העומר 46, אם תקרא אותו מימין לשמאל – 6 4 זה ששה שבועות וארבעה ימים. אותו הדבר במספר 23 – שלושה שבועות ושני ימים. אותו הדבר במספר 69 – תשעה שבועות וששה ימים. אם תבדקו זה מדוייק. ואחר כך “אבד חשבון עד דיבון”…

*

הימים האלה נקראים “ימי הגבלה”. וכל אחד צריך להוסיף בהם בלימוד תורה ומצוות, ומעשים טובים, ולגמול חסד לאחרים. ולא להזניח את המדות הטובות. אדם שיש לו מדות טובות, יזכה בע”ה ביום שבועות לקבל את התורה. איך אומר האדמו”ר מליובאוויטש? “לקבל את התורה בפנימיות שבה”. להבין המדות הטובות שהתורה מלמדת אותנו.

*

כל אחד ואחד מכם יקבע זמן, אפילו רבע שעה כל יום, ללמוד משהו חדש במיוחד. 

ואם יוכל לחדש על פרשת השבוע, זה יפה מאד. 

*

יש חידוש יפה בהפטרה. המלאך אומר לאשת מנוח “כי נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן”, והאשה מספרת לבעלה “נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן עד יום מותו”. למה המלאך לא אמר “עד יום מותו”? כי המלאך יודע שאחר כך שמשון לא יעמוד בנסיון, יגלחו את שערו ונעשה מסכן, לכן המלאך אמר “מן הבטן” וזהו, ואילו האשה מרוב חכמתה אמרה “מן הבטן עד יום מותו”. 

צריך לדייק בפסוקים, גם בנביאים, וגם בכתובים, וגם ברש”י, ובכל מקום שאתה לומד – תמצא את זה.

הרעיון הזה שלי, אבל מצאתי אותו במלבי”ם, ומסתמא אברבנאל קדם לו, כי אברבנאל כל הדברים היפים אומר אותם. 

*

להתפלל על כל חולה. אמרו לי פעמיים שלוש על הנכדה של רבי דוד קרעי. לכן כל אחד ואחד מכם, שיידע מה השם שלה [“אדל בת אביגיל”], ויזכיר אותה, אפילו לא דוקא בברכת “רפאנו”, רק לומר: “יהי רצון מלפניך שתשלח רפואה שלימה לפלונית בת פלונית”, זה הכל.

*לע”נ הרבנית הצדקת אסתר בת זהירה ע”ה, אשת מרן שליט”א. ובתו גאולה בת אסתר ע”ה*