שלא שינה לשונו

לאחר שיחה גלויית-לב בה מגולל יעקב במרירות את כל מעללי לבן במשך השנים, כורתים יעקב ולבן ברית ביניהם ומקימים גל אבנים כמצבה לזכרון ועדות. בא נראה כיצד בוחרת התורה להציג זאת: “ויקרא לו לבן יגר שהדותא ויעקב קרא לו גלעד” (בראשית לא, מז).

וצריך להבין מה ראתה התורה לספר לנו פרט לשוני זה, באיזו שפה בחר כל אחד מהם לקרוא למצבת הזכרון?

אומר על כך רבנו עובדיה ספורנו זצ”ל: התורה באה כאן לספר בשבחו של יעקב אבינו, שחרף שהותו שנים רבות בארם נהריים – לא שינה כמלוא נימה את לשון הקודש שרכש בבית אביו. וכבר אמרו חז''ל במדרש שוחר טוב שסגולה זו הנחיל יעקב לבניו אחריו, ובני ישראל נגאלו ממצרים בין השאר בזכות דבקותם בלשון-הקודש – שלא שינו את לשונם, שפת אבותינו, חכמינו, חוזינו ונביאנו.

*
חיבה יתירה היתה לו למרן הגאון רבי כלפון משה הכהן זצ”ל לשפתנו הקדושה והטהורה. בספריו, הִרבה תמיד לקלס ולשבח את לשון הזהב – לשון הקדש, והאריך לבאר מה רבה התועלת היוצאת ממנה.

כך למשל בהקדמתו לספרו “שפתי כהן”, הוא כותב בשפתו המליצית: “בתת כל איש לב ועין חודרת אל צורך לימוד שפתינו הקדושה, יקד לבבו כיקוד אש וגחלים, כי בה ידבר דבריו עם כל אחיו בית ישראל אשר בכל קצוות התבל אם בגשמי אם ברוחני, ובה יבין כל מאמרי התורה, הנביאים והכתובים כפי הכתוב והמסורת, ובה יציע דבריו, ידרוש יבקש מאל נורא על כל הצריך לו, ובה ישפות עלי גליון וספר רשום את כל רעיונותיו אשר אצל לו האל ברוך הוא הן בגשמי הן ברוחני. ובה יתאחדו לבבות כל אחינו בית ישראל והורם דגל אומתנו הישראלית, כי אין עם בלי לשון, ובה ידובר בשוב ה' שיבת ציון על ארצנו ונחלת אבותינו. ואם אמרתי לבאר כל תועלותיה, ילא עטי והגיוני”.