Menu

כסא רחמים שלי – הרב מערבי טרבלסי שליט"א

זכרונות ראשונים
בתחילת לימודי בישיבה, בהיותי בן 10-11 היתה בחינה גדולה של הרב הראשי לתוניסיה רבי מרדכי אמייס הכהן זצ”ל, והרב הראשי לג'רבא רבי בוגיד סעדון זצ”ל, והרב הגדול זצ”ל (כך כינינו את מורנו רבי מצליח). לאחר הבחינה, נכנסו שלושת הרבנים לחדר פנימי לדון על גובה הציון שיש להעניק לכל תלמיד. נכנסתי לקחת את המעיל שלי שהיה באותו חדר, ושמעתי אותם דנים לגבי בחור מסוים שיש לו גמגום לשון. הספק היה אם בשל הגמגום הוא לא ענה כראוי, או שבאמת הוא לא ידע את התשובה. ילדות היתה בי, וכשיצאתי סיפרתי לחברים שהורידו לפלוני ציון בגלל שהוא מגמגם. קרא לי הרב הגדול ואמר לי: נאמר בפסוק “ומשמע ודומה ומשא” (בראשית כה, יד) – גם אם שמעת – ודומה – אל תספר, ואם קשה לך לשתוק – “ומשא” תשא את הסיפור על גבך, אולי כך יקל עליך לנושאו…
 
תמונה שלא תשכח
התמונה עודנה עומדת מול עיני איך היה הרב הגדול משכים בגבורה כארי לפני עלות השחר, ובכבודו ובעצמו בא להעיר את התלמידים בכל יום בנעימות. פעמיים באהבה היה מעירם, בפעם הראשונה היה עובר ומעיר כל תלמיד בנפרד כשהוא קורא בקול בשמו, ולאחר כמה דקות היה עובר שנית לוודא שכולם קמו.
 
אני הייתי מאלה שקמים מוקדם, והייתי מסייע בידו. בזמן שנותר עד שכולם יקומו, היינו קוראים תיקון חצות ותיקון הנפש, ומחברים לילה ויום בלימוד תורה. אחר כך היינו יוצאים מבית המדרש להניח תפלין בחוץ, ושוב נכנסים ומתפללים בהנץ החמה.
 
בימות הקיץ, זמן השינה נקבע לשעה עשר בלילה. הרב הגדול היה מסיים “עלינו לשבח” של ערבית, ומיד קורא יחד עם התלמידים בבית המדרש: “רבונו של עולם הריני מוחל וסולח…” וקריאת שמע שעל המיטה.
 
מאורע שלא יימחה
באחד מימי הפורים, נשארו מעט תלמידים שנותרו ללמוד בישיבה, ואני ביניהם. כאות הערכה לאלה שלא יצאו, נתן לנו הרב הגדול זצ”ל שי חומש בראשית, וכתב לכל אחד הקדשה. החומש עד היום שמור אצלנו.
 
משהו שהיה פעם ואין היום
כל תלמידי הישיבה התפללו יחד תפלה בנץ החמה, והלוואי שיחזירו זאת היום.
 
ציון דרך
הרב הגדול היה מדרבן אותנו מאוד לכתוב חידושים, דבר יום ביומו. היתה תקופה שלא כתבתי, וכשחזרתי לכתוב, הרב הגדול העתיק לי את החידוש ובראש הדף כתב בהדגשה “שהחיינו”.
 
זכרון מתוק מהישיבה
בסמוך לישיבה היתה חנות עם עוגות טעימות, והרב הגדול היה מרשה לנו לצאת מהישיבה ביום ששי לקנות עוגות לכבוד שבת קודש. דמי הכיס שלנו היו מופקדים בידי הרב הגדול. היה לו ארון עם מגירות, ולכל בחור היה שמור הכסף במגירה אחרת. וביום ששי, היה מביא לנו דמי-כיס ממגירות אלו.
 
המיוחדות של הישיבה בעיני
המשפחתיות. ראינו את הרב הגדול ממש כאבא. היה ניתן לראות זאת בשעת ברכת כהנים. כל תלמידי הישיבה היו נדחקים להסתופף תחת כנפי טליתו, והוא היה פורס ידיו עליהם בחיבה. מעניין לציין כי כאשר אביו רבי רפאל היה מתפלל שחרית בישיבה, הרב הגדול עצמו הסתופף תחת טליתו, יחד עם כל התלמידים. גם צורת הפניה שלו לתלמידים היתה כאב לבניו. כל תלמיד שהיה ניגש אליו לשאול שאלה וכיוצא, היה נענה בחיבה “כן ווּלדי” (בני).
 
השפעת הישיבה ביום-יום
עד עכשיו איני מוותר על תפלה בנץ, בזכות שהתרגלתי בזה בישיבה.
 
רגע אישי עם מרן הגאון רבי מצליח מאזוז זצ”ל
במוצאי אחד הצומות, לא חשתי בטוב ל”א. הרב הגדול לקחני לביתו, השקני במשקה 'רוזטה' [חלב שקדים], וטיפל בי עד אשר שבה רוח אליי.
 
אמירה שהותירה רושם
כל מוסר שיצא מפי קדשו של הרב הגדול, אי אפשר לשכוח. בפרט שתי המלים הנוקבות “איבוד זמן” עליהם היה חוזר ללא הרף. כדי לחבב עלינו את עניית 'אמן', היה יושב אתנו בהבדלה, למרות שהיה מבדיל אחר כך בביתו, ועונה אמנים, ואחר כך היה אומר בשמחה: “היום הרווחתי כך וכך 'זהובים'”.

לעוד מאמרים של הרב עובדיה חן
למאמר הבא
למאמר הקודם

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרב עובדיה חן

4
10
298

מאמרים חדשים

שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0
×
ArabicEnglishFrenchHebrew
דילוג לתוכן