פרשת שמות – בלי דחיפות!

ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך (א. יג)

רבי אלעזר אמר בפה-רך (משכום בדברים ובשכר עד שהרגילום לעבודה. רש”י). (סוטה י”א ע”ב).

יש להבין היאך הצליח פרעה למשוך ולשדל את עם ישראל שהיו אנשים מכובדים, שיעבדו בעבודות פשוטות ובזויות, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, עבודה שמעולם לא הסכינו לה? איזה סיכוי יש לשכנע יהלומן למשל לעבוד באשפה?

לפי הסברו של הגאון רבי רפאל בירדוגו זצ”ל (מגדולי חכמי מרוקו לפני כמאתיים שנה) בספרו “מי מנוחות”, פרעה נקט כאן בשיטה מתוחכמת שפעלה בשלבים. ידע פרעה כי אם יציע לישראל לעסוק בבניה, לא ירצו אפילו לשמוע על כך, ויתחמקו בטענה “מה לנו ולעבודה זו, מעולם לא התנסינו במלאכת הבנין”. מה עשה? בא אליהם בערמה – פירסם כי המלך מחפש פועלים לבניית ערים, ושכרם יהיה כפול ומכופל מהרגיל, כאשר את פרעון עבודת הפועלים יממנו היהודים כחלק מתשלום המיסים למדינה. שמעו כך ישראל, ומתוך שחסו על ממונם, העדיפו לעבוד במקום הפועלים, וכך ברבות הימים, בלי שירגישו בדבר, מצאו את עצמם כפועלי בנין לכל דבר. וזהו שנאמר “וישימו עליו שרי מסים”, במטרה “למען ענותו בסבלותם”. ואכן “ויבן ערי מסכנות לפרעה” (ועיין בילקוט שמעוני רמז קס”ג ובספורנו בראשית א, יא).

רבנו הרמב”ם באגרתו לבנו, מגלה כי פרעה ודפוס פעולותיו אינן עובדות היסטוריות בלבד, אלא קשורות הן לחייו של כל אחד מאתנו, שכן באותן שיטות של פרעה פועל המלך הזקן והכסיל – היצר הרע. נאלצים אנו איפוא להתמודד באופן תמידי מול “פרעה” קטן שנמצא בתוכנו, ומנסה ללא הרף לכלוא אותנו בתוך “מיצרים”. “ויש לך לדעת, בני” כותב הרמב”ם לבנו, “כי 'פרעה' מלך מצרים, הוא יצר הרע באמת… ותבין זאת מענין המלה והרכבתה [פרעה – העֹרף]. ו'מצרים' בכללותה היא הגוף [כוחות הגוף]. ו'משה רבנו' הוא השכל האלוקי [הנשמה]”.

גם שיטת הדחיפה הנזכרת, שעל ידה הביא פרעה את ישראל מבלי שירגישו בכך אל מחוזות שלא פיללו להגיע אליהם, משותפת לפרעה וליצר. לפעמים אדם אומר לעצמו “אני? אין מצב שאעבור על כזו עבירה!”. והנה, באחד הימים הוא מוצא את עצמו שקוע ראשו ורובו באותה עבירה. היאך לכד אותו ברשתו היצר הרע? פשוט, הוא דחף אותו פעם אחת לעבירה בתואנה של “אין ברירה”, “שעת הדחק”, “הפסד מרובה” וכדומה, ואז לחש לו “הנה עשית את העבירה, נו, קרה לך משהו? לא קרה כלום….”, כך הוא מקרר אותו, ובלי לשים לב העבירה משתרשת אצלו ונעשית לו כהיתר.

בדיוק כך פעל היצר בחטא הראשון בהיסטוריה, בו הכשיל את חוה. חוה לא הסכינה בדעתה לעבור על ציווי ה'. מה עשה הנחש הוא השטן? הפתיע את חוה ודחף אותה דחיפה שגרמה לה לנגוע בגזע העץ. “ראי!”, הריע הנחש בנצחון, “הנה נגעת בעץ, ומאומה לא ארע לך! אל לך לחוש, גם אם תאכלי ממנו לא יקרה לך מאומה!…”, ומכאן המדרון היה כבר חלקלק.

גם בחינוך ילדינו, לא פעם בחוסר שימת לב אנו דוחפים בכח את ילדינו לעבר העבירה, ולא מותירים להם ברירה אלא להתרגל למעשים שליליים. “מי לקח את הממתק מהארון?” אנו שולחים זוג עינים מאיימות לעבר הילד המבוהל, כשאנו יודעים בבירור שהוא זה שלקח, ולא מותירים לו ברירה אלא לשקר. במקום שנודיע לו שאנו יודעים כי הוא זה שלקח והוא יבוא על עונשו, אנו מעמידים אותו בנסיון בלתי אפשרי לומר את האמת. האם אנו עצמנו היינו מצליחים לעמוד בכזה נסיון?! הרי גם אם עד עתה הוא ידע ש”לא משקרים!”, כעת אחרי שהרגלנו אותו למצב של שקר, הוא כבר אדיש לנושא ובקלות יחזור עליו.

אז, אנא רבותי, אם אפשר בלי דחיפות!…