הכל כשרים

אי שם אחרי הרים וגבעות, עמקים ובקעות. עמד לו כפר, שלתושביו המזל לא שפר. היו אלו אנשים תמימי דעות, שאף לא הכירו צורת המעות.

ויהי היום ונודע לאנשי הכפר, כי בארותיהם מלאות עפר. ומה יעשו כי ממימיהם הם שותים, ואם אין כולנו מתים. הציע חכם זקן, את המים לסנן. שמעו בני הכפר לזה שקנה חכמה, זאת עשו סננו ושתו להרוות את הצמא. כי ניכרים דברי אמת, ואין בית שיש שם מת.

באחד מן הימים, הקשים והחמים. אתא עקא, שפרצה דליקה. ותצא אש ומצאה קוצים, ונתפסה בקורות ובעצים. ונאכל הגדיש או הקמה או השדה, ואין מציל ואין פודה.

ויהי כראות אנשי העיר את הבערה, נחפזו וניגשו לבאר במהרה. מיד החלו לשאוב מים רבים אולי יוכלו לכבות, וכך מילאו חביות רבות. ואז נזכרו שאת המים היו צריכים לסנן, ואיך את האש יוכלו כך לצנן? כי להשתמש בהם כך לא יתכן. נרתמו כל בני הכפר לסנן את המים, בינתיים עלו הלהבות עד השמיים. האש בכל האזור שלטה, ואת כל בתי הכפר כילתה. והנה הגיע הזקן, שרצה לתקן. וזעק בקול תחנונים, עכשיו לא מסננים. בשעת סכנה ובעת צרה, כל טיפה כשרה.

בעת מלחמה, טובה חכמה. החלש יאמר אני גיבור, כי עת הכללים לשבור. כי בצר ובמצוק, לא צריך לחקור ולבדוק – אחר הראוי להורות, כי עיקר אמרות טהורות. לא עת לשתוק, ואין העת לבדוק. הכל כשרים, וכולם מאושרים.