מי שברח מ"מי שברך"

ראיתם פעם אדם שגומלים עמו חסד, והוא אינו מודה ומברך למיטיבו? ואם איש חסדו שם נפשו בכפו כדי להציל את חייו, והוא מחריש, היש לך כפוי טובה גדול מזה?!

הנה כי כן, מדוע שונה התייחסותנו לחיילי ישראל העומדים על משמר ארצנו, ומגנים עלינו בגופם? האם גם טיפת הכרת הטוב לא מגיעה להם?!

כלפי מה הדברים אמורים? אצל חלקים גדולים מן הצבור החרדי, קיים משום מה איזה חשש מוטעה לומר בפתיחת ההיכל, עת נפתחים שערי שמים, ברכת מי שבירך לחיילי ישראל, שיצליחו בפעולותיהם הנעשות כדי להגן על כולנו. והדבר גובל בכפיות טובה ממדרגה ראשונה.

לא! אין בין אידיאולוגיה לתפלה לשלום החיילים ולא כלום. ישנה טעות יסודית בהסתכלות על הדבר, ויש להפריד לחלוטין בין ברכה לחיילים להתייחסותנו לצבא. וכי כאשר אנו מתבקשים להתפלל על חולה, אנו בודקים בציציותיו?

יזכר לטוב מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף שליט”א, שזה שנים רבות מדבר על כך ששומה עלינו לערוך בפתיחת ההיכל מי שבירך לחיילי ישראל. גם בשיעוריו העולמיים, מברך מרן שליט”א באופן מיוחד את החיילים, ומזכיר לקהל כי על ידם יכולים אנו לשבת וללמוד באופן רגוע. אשתקד במוצאי שבת קודש פרשת ויקהל (התשס”ח) הוסיף ובקש מהצבור שמעתה יתפללו לשלומם, לא רק בפתיחת ההיכל של שבת, אלא גם בפתיחת ההיכל של שני וחמישי (מן הסתם כוונתו גם למנחה של שבת).

גם מרן ראש הישיבה הגר”מ מאזוז שליט”א, עורר על כך בזמנו, והביע צער על אלו האדישים לדבר, ואינם עושים את הכרת הטוב המינימאלית, כדבריו.

ונסיים בדברים שאמר הגר”ח שמואלביץ זצ”ל בסיום שיחה בישיבת מיר, בזמן מלחמת יום הכיפורים: “אמרנו שני יסודות ואלה המה. האחד מאמרם ז”ל בבבא בתרא (דף י') דהרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן. והוא משום שמסרו נפשם בעד ישראל. וכזה אני אומר על אלה שמוסרים נפשם עבור הצלתנו, שאין כל העולם יכול לעמוד במחיצתם. והחיוב שיש עלינו להתפלל עליהם הוא בלי גבול, שהרי רק עבור הפותח פתח לחברו אמרו ז”ל נפשו חייב לו, קל וחומר למי שמוסר נפשו בעדנו החיוב עלינו בלי גבול הוא”.