לדוד שיר ומזמור

אחד מתלמידיו הגדולים של הגאון 'איש מצליח' זצ”ל, בימי כהונתו כראש ישיבת “חברת התלמוד” בתונס, היה הגאון המדקדק רבי דוד ברדא זצ”ל, מגדולי המשוררים והמדקדקים בתוניסיה בדור האחרון (פטירתו ו' תמוז). רבי דוד היה מחבב מאד את רבו במשך כל ימיו, ולא פסק מלסייע לו בכל הזדמנות. לעתים גם היו מתכתבים איש עם רעהו בנושאים שונים.

רבי דוד היה גם רבו של בנו של רבי מצליח – מרן ראש הישיבה הגאון רבי מאיר מאזוז שליט”א, אשר ינק ממנו בגיל צעיר (כבן שמונה) את חכמת הדקדוק, ולימים כתב עליו: “ידיעתו בדקדוק לשון הקודש, עלתה על כל המורים כולם. מה שלמדתי אצלו בחודשים ספורים, לא למדתי אצל כמה מורים לפניו ואחריו”.

רבי דוד נולד בשנת תרע”ו. בלידתו נדרה אמו כי את בנה זה היא תקדיש לתורה. אמנם בילדותו היה רגיל במעשי שובבות, אך כאשר גדל מעט ובגר, התרצן ועלה והתעלה לתלמיד חכם גדול. פעם אמר לרבי מצליח בהערכה: “אנו היינו התלמידים הכי קשים בעולם, אם יכולת לנו, בודאי שתוכל גם לחומר הקשה ביותר, ואם אבן הוא נימוח, אם ברזל הוא מתפוצץ”.

התורה היתה משוש חייו, עמה השתעשע, ועל דבריה התרפק באהבה עזה. כשהלך רבי דוד לעולמו, שאל מרן ראש הישיבה הגר”מ מאזוז שליט”א את אביו מה לומר עליו בהספדו. אמר לו רבי מצליח שיזכיר בדבריו כי בכל רגע פנוי ישב רבי דוד והגה בתורה. ספריה ענקית היתה לו לרבי דוד, ובאהבת הספרים שבו הוא תר אחר כל ספר חדש שיצא לאור, וסיפחו בשמחה לספריו הרבים. רבי דוד שימש כמלמד בתלמוד תורה 'אור תורה' בתונס, ולאחר זמן עבר להתגורר בפאריז בצרפת, שם היה מלמד יהדות סטודנטים חופשיים ומקרבן לתורה.

בין שיריו, חיבר רבי דוד שיר מדהים שעורר הדים רבים בארץ ישראל. בשיר זה הוא מדגיש את מעלת יהדות ספרד וחכמיה. הנה מספר שורות מהשיר: “תחי יהדות ספרד, תחי ותרום לעד, היא לעמנו לשַד, הטפחות והמסד! הודות ליהדות ספרד, ישראל עם אל רד, עבור תום עדת המזרח, יה על עמו יזרח”.

רבי דוד נלקח לבית עולמו בו' תמוז התשכ”ט בהיותו בסך הכל כבן נ”ב שנה, אחר שסבל ממחלת לב. באגרת כאב ותנחומים ששלח הגאון רבי מאיר מאזוז שליט”א אל בניו לאחר פטירתו, הוא כתב בין השאר: “צר לי מאוד לשמועה הנוראה אשר שמעתי מפטירת מר אביכם ר' דוד זלה”ה, בדמי ימיו הלך לעולמו ועזב את בניו ואת תלמידיו לאנחה. הורדתי דמעות כמים, אין בפי מלים להביע גודל הצער והכאב, האיש הלוחם האמיץ בעל לב האריה העשוי לבלי חת, המדקדק והמשורר, המעיין התלמודי, אשר לא נשא פנים כי אם לאמת, בעדה סבל רבות כל ימי חייו, ואותה ביטא ופרסם בשיריו היקרים “חזות קשה” “תורה משא נפשי” “והעולה על רוחכם” ועוד. והנה שירת חייו באמצע נפסקה, צר מאוד לחיבורים שנשארו באמצע עבודתם ולא זכינו לגומרם… כל מכיריו יעידוהו על טוב לבבו, נדיבותו, נאמנותו, דייקנותו וזריזותו. הלחמו מלחמת יהדות בגבורה ובגילוי לב מציבים לו זכר בל ימחה בין חכמי ספרד האצילים. יהדות ספרד תקונן מרה על בחיר בניה ומגיניה בשירתו היקרה “צרור המור”. ואני במיוחד הכרתיו מהיותי בן שמונה, יושב על ספסל הכיתה שלו ב”אור תורה”. הוא נטע בלבי אהבה לדקדוק ולשירה, אהבה לתורה ולחכמה, וגם אחרי שנים רבות לא פסקו בינינו המכתבים, מכתבו האחרון הגיעני ביום שישי שעבר. לא פיללתי לשמוע בשורה כה נוראה ביום ראשון שאחריו ו' תמוז, כרעם מחצה את לבבי…”. זיע”א.