לא לתת לאש להתפשט

אש מתלקחת, אם עוצרים אותה בטרם תתפשט, קל להשתלט עליה, אך לאחר שהיא מתפשטת, לפעמים הרבה מכבי-אש לא יספיקו. כך היא גם דרכה של אש המחלוקת, מתחילה מריב קטן ופעוט, ואם לא עוצרים ומכבים אותה מבעוד מועד, היא מתלקחת ומתפשטת עד שנהפכת למריבה גדולה השורפת כל חלקה טובה. וכפי שאמרו רבותינו ז”ל במסכת סנהדרין (ז' ע”א) “האי תיגרא דַמְיָא לצינורא דבידקא דְמַיָּא, כיון דרווח רווח”. כלומר: המחלוקת דומה לצינור של מים שעל שפת הנהר, שאם לא סותמים אותו מיד, הוא הולך ומרחיב, עד ששוב לא ניתן לסותמו. ע”ש.

בדרך זו נהג אברהם אבינו כאשר התגלע הריב בין רועיו לבין רועי לוט, וכפי שמסופר בתורה: “ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט וגו'. ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני וביניך וגו' (בראשית יג, ז-ח).

בפסוקים אלו ניתן להבחין בקלות בסתירה לשונית בולטת: בתחילה נקראת התגרה “ריב” בלשון זכר, ואילו בהמשך “מריבה” בלשון נקבה?

יישוב מעניין לכך מצאנו בדברי הגאון רבי שלמה סלימאן פרץ זצ”ל ממרוקו בספרו “חכמת שלמה”. בדבריו הוא מוצא הבחנה מעניינת בין 'ריב' ל'מריבה'? “ריב” זה לשון זכר שאינו מוליד, דהיינו מריבה קטנה, ואילו “מריבה” היא לשון נקבה, כמו אֵם (נקבה) המולידה עוד ועוד מריבות.

פנה אברהם אבינו ואמר ללוט מאחר ועד עתה היתה הקטטה בינינו לבין רועינו, רק בבחינת “ריב”, במטותא מנך “אל נא תהי מריבה ביני ובינך”, בא נפרד כידידים, ובכך נעצור את המחלוקת בעודה באבה, כשהיא עדיין בגדר “ריב”, ולא נאפשר לה להתפתח ולהפוך ל”מריבה” היולדת ומרבה.

נקודה נוספת האירו המפרשים באותו ענין, והיא שההפרש בין המלה “ריב” למלה “מריבה”, הן האותיות “מה”. ולפי זה מתבאר מאמר שלמה המלך: “דעת קנית – מה חסרת, דעת חסרת – מה קנית?” לפי פשוטו, אם קנית דעת תורה, אז מה חסר לך? הכל יש לך! ואם חסרת דעה, מה יועילו לך כל קנייניך? אך לפי דרכנו יובן כך: אם בשעת ריב ומדון קנית דעת תורה – אז מה חסרת, דהיינו שחסרת מ”מריבה” את האותיות “מה”, ונשאר “ריב” מועט אשר יסתיים מהר. אך אם דעת תורה חסרת – מה קנית? אתה קונה ומוסיף את ה”מה”, ואז ה'ריב' בתוספת “מה”, נהפך למריבה ומתרבה המחלוקת.