כל הפוסל במומו פוסל

קמצן אחד מבקש מבנו: “משה, קפוץ שניה לשכן ותבקש ממנו דבק מגע”. הבן חוזר אחרי כמה דקות ואומר: “אבא, הוא אמר שאין לו”. האב הקמצן מתרגז: “איזה קמצן! טוב נו, תביא את שלנו”…

אם זה לא היה כתוב, זה היה נשמע תלוש, אבל זה כתוב: קרח ועדתו בוחרים להאשים את משה רבנו בחטא שהכי לא נדבק אליו: “ומדוע תתנשאו על קהל ה'”! לא יאמן! מכל המידות לא מצאו לטפול עליו רק שהוא בעל גאוה?! והלא משה רבנו הינו סמל הענוה, היחיד שהתורה מעידה עליו “והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה” (במדבר יב, ג). אלא שכך דרכם של בעלי מחלוקת. בשעה שחולקים הם על אדם גדול, העובדות אינן מצליחות לבלבל אותם, וכדי להשיג את מטרתם הנבזית, מסוגלים הם לבדות מלבם טענות שוא ומדוחים, גם אם אלה נוגדות לחלוטין את אישיות האדם נגדו הם מלינים. ובכל זאת, צריך להבין איך העלה קרח טענה כזו המשוללת כל יסוד, ואיך חשב שהיא תתקבל בקרב העם.

ונראה שעינו הטעתו, כיון שמשה רבנו עם כל ענוותנותו, כלפי חוץ היה בודאי נוהג נשיאותו ברמים (כיאה למלך ונשיא )כמו שביאר הגאון רבי ינון חורי זצ”ל את הפסוק “והאיש משה עניו מאוד” שדוקא מצד אישיותו היה עניו, אבל כלפי חוץ לא בהכרח שהיה מראה זאת. ורצה קרח לטפול עליו שנשיאות זו היא גם בפנימיותו. וזה מדויק ממה שטען “מדוע תתנשאו” ולא “תתגאו”. ולא זו בלבד, אלא שאם יש מישהו שחוטא כאן בחטא הגאוה, הרי זהו לא אחר מאשר קרח וכל עדתו המבקשים גדולה שאינה מגיעה להם. כאן רואים – כותב הגאון רבי רחמים חי חויתה הכהן זצ”ל בספרו “מנחת כהן” – את התגשמות דברי חז”ל “כל הפוסל – במומו פוסל” (קידושין ע' ע”ב). בדרך הלצה כתב רבי אברהם אוחיון שליט”א בספרו “יגל אברהם”, שזו הסיבה שסופו של קרח היה שהאדמה בלעה אותו חיים. בכך למעשה ענו לו מן השמים: אתה טענת שהענוה של משה רבנו שאין כמוה על פני האדמה היא התנשאות, אם כן קשוט עצמך תחילה, ולא נותר לך אלא לרדת מתחת פני האדמה…