יש תשובה לטילים – חלק ב’

“לא שמעתי את הטיל”
כאשר מדברים על מלחמת המפרץ, אי אפשר לפסוח על המעשה המפליא שארע עמו בימי המלחמה, עליו מעיד תלמידו הרה”ג ר' מיכאל דיעי שליט”א:
 
הלילה הנורא בו פרצה המלחמה, הותיר את רישומו בזכרון רבים. בכל רחבי הארץ דֻּבַּר על כך שהמלחמה עומדת לפרוץ בכל רגע… איומיו של הצורר העירקי, פילחו בלבות תושבי מדינת ישראל, ובפרט יושבי מרכז הארץ. בעקבות המצב, החליטו מספר בחורים בישיבת “כסא רחמים”, מתלמידי רבנו, לקבל על עצמם לעשות 'תיקון כרת' וללמוד ברצף במשך כל אותו הלילה, לישועת עם ישראל.
 
בשעה שתיים וחצי אחר חצות לילה, נחרדו תושבי גוש-דן מקול רעש גדול. מספר טילים חצו את קו הרקיע עיראק-ישראל במהירות הבזק, ונחתו בקול נפץ אדיר במרכז הארץ, מרסקים כל דבר הנקרה בדרכם. אחד הטילים נפל בגבול בני ברק-רמת גן, במרחק קצר מישיבת “כסא רחמים”. באותה עת, רעדו כתלי היכל הישיבה יחד עם לבות התלמידים, והבנין כולו הזדעזע כאילו מט לנפול חלילה. מהומה גדולה פרצה באחת, התלמידים הפסיקו לזמן מה מלימודם והביטו איש אל רעהו בחרדה.
 
בשיעור הקרוב, הבחין רבנו כי תלמידיו מפוחדים ומבוהלים, תיכף סגר את הגמרא בעדינות, ועמד וחיזק את תלמידיו בדברי בטחון ואמונה במשך שעה ומחצה, וכשסיים הבטיח: “הלומד תורה – אין לו לפחד מאף אחד!”. הדברים עודדו את התלמידים ונסכו בהם בטחון.
 
התלמידים שידעו כי רבם נותר ער בכל לילה עד לשעות מאוחרות, התעניינו: “בודאי שמע הרב את הרעש האדיר של הטילים?…”.
 
“לא, לא שמעתי מאומה!” הגיב רבנו ולא הבין על מה הם מדברים. התלמידים היו המומים למשמע התגובה, “אולי ישן הרב שינה עמוקה מדאי ולא חש בכל המתחולל…” ניסו להסביר את פשר הדבר. “מתי קרה הדבר?” חקר רבנו “בשעה שתיים וחצי אחר חצות” נקבו התלמידים בשעה המדויקת. “מעניין, בשעה זו דווקא הייתי עדיין ער ושקוע בלמודי…” ענה רבנו בתום לב.
 
הביטו התלמידים בהשתאות איש על רעהו: “הן ביתו של הרב כה סמוך לבנין הישיבה, וכאן השולחנות רעדו, קירות ממש “זזו”, קולות נפץ אדירים נשמעו בכל האזור, והרב לא שמע כלל…”. כך היה רבנו מחובר ודבוק בתורה, שקוע כל כולו בעולמו המתוק!”.
 
מסכות – השתדלות מיותרת?
כאשר נשאל רבנו בימי המלחמה האם לחבוש מסכה ולהיכנס לחדר האטום – זו השתדלות מיותרת, השיב כי תחילה יש להפנים שאם נגזרה גזרה על אדם, לא תועיל לו שום מסכה. עוד יש לדעת כי השתדלות גשמית ללא השתדלות רוחנית, לא תועיל! לחבוש מסכה בלא תפלה, זה היפך ההשתדלות! ולמעשה, הדבר תלוי במדת בטחונו הַכֵּן של האדם – אדם הבוטח בה' בכל כוחו, מתפלל אליו ויודע שהקב”ה הוא הקובע, אין לו צורך בהשתדלות. אולם כידוע הרבה עשו כרשב”י ולא עלתה בידם, לכן כלל הציבור ראוי שיעשו השתדלות ויחבשו את המסכה וישבו בחדר האטום. ועוד, שנס גלוי עושה ה' רק לצדיקים. ואחרי הכל תמיד יש לזכור שפעולות אלו הן רק בגדר השתדלות, ובפועל ה' הוא המציל את עמו.
 
עם זאת, לאנשים שהכיר שהם בעלי דרגת בטחון גבוהה, הורה שאין כלל צורך לחבוש מסכות! ואף הוא כשלעצמו, בתחילה לא הסכים לאטום חדר בדירתו, ואמר לרבנית: “התורה מגינה עלינו”. רק מאוחר יותר, משראה שבני ביתו חוששים עדיין, הפך את חדר הלימוד לחדר אטום, והסביר “בחדר זה אני כותב חידושי תורה והלכה, ובטוח אני כי ספרי הקודש יעצרו את הטיל!”.
 
בשעת האזעקה, מלבד תהלים ואמירת שבע פעמים 'ויהי נועם', המליץ רבנו לקרוא בספר הזוהר הקדוש, ואם אין בנמצא ספר זוהר, אפשר לקרוא “פתח אליהו” מהסידור. ודרך אגב, סיפר שאצלו באופן אישי הדבר בדוק ומנוסה, שכמה פעמים קרא “זוהר” לרפואת אנשים חולים, וברוך ה' מצבם השתנה פלאים.
 
טוב להודות
לאחר שעברה מלחמת המפרץ עם נסיה המופלאים, דיבר רבנו רבות על החיוב בהודאה לה' על כל הנסים והנפלאות שארעו במלחמה, ואמר שאילו היה בכח חכמי ישראל היו קובעים לדורות יום הודאה לקב”ה על נסי מלחמת המפרץ^[3].
 
“הטילים נורו מדי לילה” תיאר רבנו “בנינים שלמים קרסו, אך כמעט אף לא אחד נהרג. היה אחד שביתו קרס עליו, ראשו נותר מחוץ להריסות ובידיו אחז בתקרה שקרסה. הלה הוצא מההריסות ללא שריטה. מכל שלושים ותשעה הטילים שנורו, נהרג רק אדם אחד שניזוק מההדף כְּשֶׁרָץ למקלט. אדם זה מסתמא כבר תיקן את עוונו, אבל סיפר לי שכנו (משה נאמני הי”ו) שהנפגע היה נוהג להרעיש באופנועו בשבת מול בית הכנסת כדי להפריע לתפלה. ולבסוף נענש בסקילה, כשנהדף לקיר ונהרג, כדין מחלל שבת”.
 
כדי לראות את ההבדל היחסי בין הנפגעים בארץ ישראל מ-39 טילים לבין הנפגעים מטיל אחד בחו”ל, ציין רבנו כי בסיום המלחמה, נפל טיל אחרון בסעודיה, והרג 28 חיילים ופצע מאתים אנשים.
 
שוא שקד שומר
הנה כי כן, לימד רבנו כי תוצאות המלחמות אינן תלויות כלל ועיקר בכוחו ויכולותיו של הצבא, אלא בהתעוררות שתבוא מצד עם ישראל. במחי יד היה מבטל את דבריהם של אלו האומרים שעם ישראל חי רק בזכות הצבא, ותולים כל בטחונם בכוחו של הצבא, בשעה שהצבא זה השתדלות, ולא ההשתדלות מביאה את הישועה.
 
“וכי מי שמר על עם ישראל בגלות במשך אלפיים שנה בלי צבא?!” – היה תמה – אכן, מדי פעם היו רדיפות, אך היו גם תקופות ארוכות של שלוה ושקט, כמו תקופת תור הזהב בספרד שנמשכה כחמש מאות שנה, אז ישבו לבטח, וחיו ברמה כלכלית וחברתית גבוהה. מי שמר עליהם? הלא לא היה ליהודים צבא, אלא מה? הם עסקו בתורה, ונתקיים בהם “ונתתי שלום בארץ” – שלא תהיה שנאה ביניכם לבין הגויים.
 
“בעת צרה, יש להתחזק באמונה ולזכור כי “אם ה' לא ישמור עיר, שוא שקד שומר”, ולא יעזרו כל הטילים הגרעיניים או הטנקים המשוכללים. ראינו בשואה כיצד קרו דברים לא הגיוניים, והתקיים “אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה” (לא תקום פעמיים צרה). כאשר מסתיר הקב”ה פניו ומתקיים “אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַה' הִסְגִּירָם” (דברים לב, ל), אין הגנה לעם ישראל, אף שיוכפלו כל החיילים והמטוסים. הנשק האמיתי הוא לעסוק בתורה ובמצוות ולהתפלל לה' כדי לזכות בישועתו, ואז לא יהיה כלל צורך להשתמש בנשק.
 
יש לדעת – הוסיף – כי תלמידי החכמים שיושבים ועוסקים בתורה יומם ולילה, ומכתתים רגליהם ממקום למקום כדי ללמד תורה ברבים, הם המונעים את המלחמות מלכתחילה, ובזכותם מבטל הקב”ה מעלינו גזרות קשות ואויבינו פוחדים מאתנו. עלינו לומר לאחינו התועים את האמת, כי אם שורר שקט בטחוני, הרי זה בזכות לומדי התורה שצובאים על דלתות בתי המדרש, ובזכות ההמונים אשר שבים בתשובה. כן ירבו.