ואהבת לרעך כמוך – חלק ב’

אתם זוכרים שבמאמר הקודם סידרתי לכם קופונים, עם כפל מבצעים וכפל הנחות על מצות ואהבת לרעך כמוך, לא צריך לאהוב כמוני ממש, לא חייב להרגיש את האהבה בלב רק להתנהג כאדם אוהב, וזה רק כשזה לא בא על חשבוני, בקיצור סידרתי לכם מחיר רצפה שברצפה 0.00  זוכרים?

אבל אתם כמו כל ישראלי מצוי, רוצים עוד משהו, אחרת איך תדעו שהרווחתם יותר מכולם. אז הנה עכשיו הגיע שלב החלוקה לתשלומים, כי אתם אומרים שבכל זאת זה כבד עליכם, ועדיין עם כל ההנחות זה נראה מסובך, אז הבטחתי לסדר לכם מדרגות נסתרות אל היעד, אל פסגת המעלות לאהוב כל אחד…

האמת היא שהמדרגות האלו מופיעות בפירוט בתורה, לפני הציווי ואהבת לרעך כמוך, התורה מתחילה במילים “לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא”, ורק אחרי זה מופיע הציווי “ואהבת לרעך כמוך”. והשאלה הנשאלת היא, אם אתה הולך לצוות אותי לאהוב, לכאורה אין צורך שתקדים לי את המצוה “לא תשנא”, כל עוד אני לא סובל מפיצול, סביר לכאורה להניח שאם אני אוהב, אני לכאורה לא שונא, לכאורה…

כולנו תופסים את מצות התוכחה, או את מה שקרוי בלשון המקראית “הוכח תוכיח את עמיתך” – כמצוה לא נעימה בשורשה, ששייכת למורה הכעוס/ה, בתפיסה הראשונית הילדותית, שלצערנו עדיין קבועה בתוכנו, נראה לנו שמצות התוכחה היא נגזרת מתוך הקשר והמצוות שבין אדם למקום, דהיינו אם אתה אוהב את אלוקים, אז אם מישהו עושה עבירה, משהו שה' לא אוהב, אתה צריך לצעוק עליו, כמו שאם פוגעים באבא שלך אתה צריך לצעוק, וברור שאתה מתקומם. את ההבנה הזאת תשאירו לילדים [למרות שיש בזה אמת מסוימת].

הרמב”ם לעומת זאת, מבאר שמצות תוכחה, עיקרה ושורשה היא נגזרת מתוך הקשר והמצוות של בין אדם לחברו, והיא בבסיסה מדברת בכלל על מי שפוגע בנו, וכך הוא אומר, “כשיחטא איש לאיש — לא ישטמנו וישתוק”, אם מישהו פגע בנו והזיק לנו, לא נשמור את הפגיעה שתוביל לשנאה בלב, כי זה רק משמר ומגביר אותה, חייבים לדבר על זה. למרות שאין כח, ולא ממש בא…

השתיקה הרועמת, ההתעלמות מהפגיעה, אולי משדרת מראה יותר מכובד, מאופק ונימוסי, ואולי בעולם הציני שלנו, לשדר שבכלל נפגעת זה גרוע מכל פגיעה, מה אתה רכרוכי? מה אתה רגשני? מה אתה לא מסוגל להתגבר על עלבון? מה אתה צריך שיתנהגו אליך בעדינות? שיגידו לך תודה, בבקשה, סליחה? עדיף לשדר שאתה חסון, חסין, מחוספס וקשוח, זה הרבה יותר מקובל ומתאים!

אבל תאמינו או לא, הרמב”ם קורא לדרך ההתנהגות הזו, דרך הרשעים, הדרך הזו שמציגה כביכול התגברות על כל מכשול ועמידות כל יכולה, היא לא כשרה בעיניו, והוא מוסיף: “שנאמר ברשעים ולא דיבר אבשלום עם אמנון כי שונא אבשלום את אמנון”, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו, למה עשית לי כך וכך, ולמה חטאת לי בדבר פלוני, שנאמר: “הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא”.

זה אולי לא נעים לדבר, אולי זה נראה לנו שאנחנו צריכים להתעמת עם האחר, ולכן אנחנו מעדיפים להתעלם, אבל, מי שכלפי חוץ יכבוש את רגשותיו, יגלה מהר מאד שהוא במעשה הזה סתם את הגולל, על כל מעיין הרגשות, גם אם למראית עין הוא ישדר עסקים כרגיל, הוא יהפוך לחלול ומנוכר, זר ושונא.

אתם יודעים, אולי הרבה מאד פעמים היינו רוצים לדבר, אולי הבעיה שלנו היא לא הרצון אלא היכולת, הרי ברור לכולנו שהמצוה לדבר, בודאי אין הכוונה כאן לדיבור מאשים ומטיח, כי חוץ מזה שדיבור כזה אסור וכמו שהרמב”ם מוסיף “המוכיח את חברו — צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו”, גם ברור לכולנו שסגנון בוטה ונכעס, לא מוביל לשום מקום, אבל מאד לא קל ליישם את ההבנה הזאת.

ברור לכולנו שהדיבור בין אדם לחברו, על דברים לא נעימים, דורש שימוש ביכולות תקשורת שנוגעות אבל לא פוגעות, דורש אומץ, דורש הכנה ושליטה עצמית, ולא תמיד יש לנו את כול הכישרונות הללו, אבל אם אנחנו רוצים באמת לזכות לאהוב ולהרגיש את הפנים של הפנים, כדאי שנלמד לדבר, זו המדרגה להגיע לאהבה, אם אנחנו רוצים להרגיש את עומק הקשר עם כל אחד, כדאי שנלמד לתקשר, על פיתוח היכולות האלה במאמר הבא…