הרוכל והנוכל

באחד מימי הקיץ הלוהטים, כאשר החמה עמדה בתוקפה, וכל תושבי בגדד חשו למצוא להם מחסה מן השרב הכבד, הסתובב לו רוכל עני בחוצות העיר. כשהוא כפוף, עייף ומזיע מן המשא הרובץ על כתפיו, התהלך הרוכל בצדי הדרכים, ולפתע צדו עיניו מטבע זהב נוצצת המונחת לה בתוך חריץ שבמרצפות הרחוב. תחילה לא האמין הרוכל למראה עיניו, וחשב כי ברק השמש הוא המטעהו, אך כאשר פרק את תרמילו מעל כתפו, והתכופף להרים את המטבע, נוכח כי לא טעה – אכן מציאה כשרה אִנה ה' לידו. הרוכל נבוך קמעה, ובלב נפעם החל מיד לחשוב מה יוכל לרכוש במטבע זו כדי להשביע מעט את נפשו ואת נפשות בני-ביתו.

עודו ניצב על עמדו שקוע בתכנוניו, נגש אליו אדם חמור-סבר, שכנראה הבחין מרחוק במציאתו של הרוכל – והחל צועק בקול: “השב לי תיכף ומיד את המטבע שמצאת! אני הוא שאבדתיה כאן!…”.

הרוכל, שהבחין מבין רסי עיניו כי הלה הוא נוכל ונטפל אליו לחִנם, סרב למסור לו את מציאתו. אך האיש לו ויתר. הוא ניסה להוציאה ממנו בכח, תוך שהוא צועק לעברו: “רוכל גנב”! – אך הרוכל המסכן אחז במטבע בכל כוחותיו ונאבק נואשות עם הנוכל, שחמדת הממון בערה בקרבו.

בינתיים, התגודדו מסביב לנצים אנשים רבים, אשר התפלגו לשני מחנות: חלקם מצדיקים את הנוכל, וחלקם מצדדים בצדקת הרוכל, עד שלבסוף הציע אחד הנוכחים לשנים להציג את טענותיהם לפני הגאון רבי יוסף חיים (בעל ה'בן איש חי' שבי”ג אלול ימלאו מאה שנה לפטירתו). באותו זמן הוא היה דיין חדש ורק שבועות בודדים חלפו מיום הכתרתו לממלא-מקום אביו.

ניאותו השניים להצעה, כל אחד מסיבתו שלו: העני – מתוך צדקתו בטח כי על-פי דין תורה בודאי תתוודע האמת, והשני בטח כי בנוכלותו יצליח להערים על הרב החדש והבלתי מנוסה, וכך צעדו יחדיו לעבר ביתו של הרב הצעיר.

שמע הרב החכם את טענותיהם, ובחושיו החדים הכיר על אתר מי מביניהם הוא הצודק. “דינכם חמור מאד”, נענה להם, “הנני זקוק למעט שלוה ומחשבה כדי להגיע לחקר האמת. לכן אבקשכם לצאת את חדרי ולהמתין שעה קלה עד שאקראכם שנית להכנס פנימה”.

כאשר יצאו השניים, החל רבנו להסתובב בחדרו אנה ואנה, כשהוא הוגה את מחשבותיו וספקותיו בדין זה בקול רם וצלול, שנשמע היטב מחוץ לחדר: “דין קשה לפני… שניהם טוענים כי המטבע שייכת להם… מה אעשה? מה אעשה?…”. הנוכל הערמומי שם אזנו כאפרכסת לנסות לדלות לאן נוטה דעתו של הרב, כדי לדעת כיצד להתמודד, ואילו הרוכל, איש פשוט היה ואינו יודע חכמות, בהיותו בטוח בצדקת דרכו, התרווח על כסא צדדי ונח ממאורעות היום.

“הו! מצאתי פתרון!…” נשמע היטב קולו של רבי יוסף חיים בוקע מתוך החדר, והנוכל חידד את אזניו “אנסה לבדוק שמא יש סימן כלשהו במטבע…” אמר הרב.

שתק הרב לרגע כאילו בודק הוא את המטבע, ושוב הכריז: “אכן, יגעת ומצאת תאמין! הנה אני מבחין בנקב קטן בצדה הימני של המטבע… עתה כבר אדע לשפוט משפט צדק…” סיכם לעצמו. נגש הרב לדלת, פתח אותה לרווחה והזמין שוב את השניים להכנס לחדרו.

“ובכן” אמר הרב, ופנה לזה שטען כי המטבע שייכת שלו, “בטרם אפסוק הדין, נסה אולי להיזכר אם היה לך במטבע סימן היכר כל שהוא?”.

“ודאי, ודאי, רבי!” קפץ האיש, וקרא בחוסר סבלנות – “סימן מובהק יש לי במטבע, מתחילה לא שאלתם אותי על סימן לכן לא אמרתי”, הצטדק ומיד המשיך “הסימן הוא שנקבתי בה נקב בצדה הימני, זוהי המטבע שלי, ובודאי יפסוק הרב שרוכל גנב זה יחזירנה לי מיד!”.

“וסימן נוסף אין לך בה?” – חקרו רבנו. “לא, כל סימן אחר בין בה!” – השיב האיש בבטחון. בא נבדוק אם אכן יש סימן כזה, בדק הרב וכמובן לא מצא….

“אם כך הוא”, חייך הרב, “מסתבר איפוא כי אין זו המטבע שלך, מאחר ובמטבע זו אין נקב כלל. את מטבעך אִבדת כנראה במקום אחר…”…