Menu

הקולמוס – אקדח טעון

הכתיבה – בכוחה לחנך אך גם להשחית. שלא כמו הדיבור, הכתיבה נחקקת לדורות עולם. על הכותב איפוא לחשוב פעמיים לפני כל מלה שכותב, כדי שלא תצא שום תקלה על ידי כתיבתו, שכן אחר פרסום הדברים, את הנעשה כבר אין להשיב. וכבר הזהיר מהר”י סלנט זצ”ל “קל לכתוב, אך קשה למחוק”. על הפסוק “מות וחיים ביד לשון”, כותב הפרי מגדים בהקדמתו: וכי יש יד ללשון? אלא זוהי הכתיבה שעלולה להיות הרסנית, ועצומים כל הרוגיה. בדיוק כך מתאר רבי יהודה הלוי זצ”ל את הקולמוס: “וּמֶה דַקָּה וְרַקָּה וַחֲלָקָה, וְאִלֶּמֶת – מְדַבֶּרֶת בְּחָזְקָה? וְהוֹרֶגֶת בְּנֵי אָדָם חֲרִישִׁית, וְדַם אֵילִים בְּמוֹ פִיהָ מְרִיקָה?”. רבי לייב חסמן זצ”ל, אמר פעם ש”יש מי שרוצח עם סכין, אבל יש מי שמשחיתים את העולם (ואת הנפש שלנו) בעט ונייר, גם אחרי מותם”.
 
לפני כתיבת מאמר ביקורת, יש לשקול אם המאמר ישיג מטרה כל-שהיא, או שאין כל תועלת בפרסומו. בזכרונותיו המרתקים בספר “במחיצתם”, מספר הרב שלמה לורנץ ז”ל סיפור ששומה על כל הנואמים והכותבים לדעת. בתחילת הקרירה הארוכה שלו כח”כ, ביקש הרב לורנץ את הסכמת החזון איש לכל נאום שנשא. פעם אחת אמור היה להתקיים בכנסת דיון באשר לכהונתו השניה של אחד מנשיאי המדינה. הרב לורנץ הכין נאום חוצב להבות, בו הסביר מדוע אותו נשיא, יריב ותיק של הישוב הישן בירושלים, ואדם שמרד כנגד שמירת המצוות בחייו הפרטיים, אינו ראוי להיות נשיא. בדרכו לכנסת עצר בביתו של החזון איש בכדי לעבור עמו על הנאום. החזון איש לא יכול היה להתפנות באותו רגע, ולכן נתן הרב לורנץ את הנאום לאחד מחבריו וביקשו להציג אותו בפני החזון איש. הוא בינתיים, המשיך בדרכו לכנסת. מיד לאחר שהגיע אל הכנסת, קיבל הרב לורנץ מסר מיושב הראש בו נאמר לו שהוא הדובר הבא. מכיון שלא שמע דבר מהחזון איש, הניח הרב לורנץ שהנאום אושר, אלא שבאותו רגע העביר לו אחד מסדרני הכנסת מברק מהחזון איש שביקש ממנו “לקבור” את הנאום. לא צוינה כל סיבה. בפעם הבאה בא נפגש הרב לורנץ עם החזון איש, חלק עמו האחרון כלל מרכזי לדיבור בציבור: “לפני שאדם נושא דברים, עליו לדעת מה הוא מקווה להשיג במלותיו”. אח”כ הראה לו החזון איש את השלכת הכלל במקרה המדובר. הנאום, כך הסביר החזון איש, לא ימנע את בחירתו המחודשת של אותו נשיא. הבחירה כבר היתה עניין מנוי וגמור. לא היתה כל חובה למחות במקרה כזה, ולא היתה כל תקוה שהמחאה תיפול על אזנים קשובות. התוצאה האפשרית היחידה של הנאום תהיה להותיר בנשיא ההוא משקע של טינה כנגד הציבור התורני, ובעתיד הוא עלול להימצא בעמדה שתאפשר לו “לנקום”. 

כמו כן, על הכותב לוודא כי הוא בעצמו אינו נגוע בדבר שעליו הוא מוכיח, וכפי שאמרו חז”ל “קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים” (בבא בתרא ס' ע”ב). אם הוא לא יהיה מושלם בדבר עליו הוא מטיף, גם אם יכתוב בעילום שם, הביקורת לא תחלחל ללבות הקוראים, כי רק “דברים היוצאים מן הלב – נכנסים אל הלב” (“שירת ישראל” לרבי משה אבן עזרא, עמ' קנ”ו). דברים מיוחדים בענין כותב רבנו תם בספר הישר (שער יו”ד) וז”ל: “וכאשר ילמד לזולתו או ייסר לתלמידיו, אל ישכח לייסר נפשו עמו וללמדה, כי לא נכון לאדם לייסר לזולתו במה שאינו עושה, וללמד מה שאינו מאמין בו. כי כל דבר שיצא מן הלב, יכנס בלב. וכל אשר יצא כי אם מן הפה, לא יעבור האוזן. והיה החכם אומר, כשייסרני אדם וארצה להכיר אם המוסר ההוא יבוא מן הלב, אראה אם נכנס מוסרו בלבי והתעוררה נפשי לדבריו, אכיר כי בכל לבו ובכל מאודו הוא מדבר, ואם נפשי לא תשית לבה לדבריו ולא התעוררה להחזיק בם, אדע כי מוסרו אינו כי אם דבר שפתים”.
 
ובכלל, לא טוב לכותב לאמץ באופן סדרתי את הכתיבה בכיוון הביקורתי והשלילי, ויש להשתמש בזה רק במקרים חריגים.

 
לעוד מאמרים של הרב עובדיה חן
למאמר הבא
למאמר הקודם

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרב עובדיה חן

4
10
298

מאמרים חדשים

שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0
×
ArabicEnglishFrenchHebrew
דילוג לתוכן