הצד השני של המטבע

קבצן רעב ניגש לעשיר שמן המצוי בעיצומה של דיאטה, ומבקש ממנו מעט אוכל. “שלושה ימים לא אכלתי” מנסה הקבצן לנגן על מצפונו.
 
“כל הכבוד! איזה כח רצון יש לך! הלואי עלי…” מפטיר השמן וממשיך בדרכו.

חוק הוא בטבע אנוש – מי שמעולם לא הכיר טיבה של עניות, יקשה עליו לחוש ברעבונו של הדל. גם אם יהיה אדם רחמן בטבעו, כל עוד לא חש על בשרו, לא יבין. מה שרואים מבקתתו של העני – לא רואים מטירתו של העשיר.
 
צאו ובידקו, אנשים נדיבים, הם בדרך כלל כאלה שסבלו בעבר מעניות וחשו את תחושת החוסר. בידקו מי מאנשי השלטון דואג לחלשים, ותגלו שאלו אנשים שהיו בעבר במעגל העוני.
 
על כל פנים, על העשיר לנסות לחוש את תחושתו של העני, להרגיש איך הוא סובל מקור, איך הוא חש ברעב, ורק כך יוכל להיטיב לו כצורכו… והגאון רבי נסים יעקב עטיה זצ”ל בספר “כבוד יום טוב” (עמ' 329) מצא לכך רמז בפסוק: “את העני עמך” (שמות כב, כד) – עליך לרדת לעומקו ולמצבו של העני, לחוש כאילו אתה בעצמך עני, וכך ייקל עליך לרחם עליו לתת לו די מחסורו אשר יחסר לו.
 
אחת ההזדמנויות שבהם יכולים העשירים לחוש במצוקתם של העניים, היא בימי צום. וזוהי גם אחת  מהמטרות של התענית, שיכיר צער הרעבון וירחם על הרעבים.
 
ובזה פירשו את הפסוק: “הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ וגו' הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם” (ישעיה נח ו-ז) – על ידי הצום שיביא אותך להכיר במצוקת הרעבים, “פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית”, ואז ממילא מצוה גוררת מצוה שאחר שתאכילם תזכה גם בהלבשת ערומים “כי תראה ערום וכסיתו”.
 
גם מצות השמיטה נועדה לשם אותה מטרה. אחת לשבע שנים, ניתנת לעשיר הזדמנות לראות את הדברים מצדו השני של המטבע. כך יכין עצמו לקראת שש השנים הבאות, לאחוז בפלך הצדקה. כשהעשיר נאלץ לאכול מן הפירות של שדותיו בתור אורח, הוא מרגיש לפתע את תחושתו של העני כשהוא מצפה לשלחן אחרים. כשהוא נושא עיניו למרום ושואל בחשש 'מה נאכל בשנה השביעית?', הוא גם מבין באחת את טיבן של הדמעות הדולפות מעיניו של קשה-יום המלא בדאגה כיצד יביא טרף לביתו.
 
יסוד זה אנו מוצאים גם במסכת ברכות (מ' ע”א), שם פירשו חז”ל את לשון הברכה שבפסוק “ונתתי עשב בשדך לבהמתך – ואכלת ושבעת” (דברים יא, טו), כהוראה: “אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר 'ונתתי עשב בשדך לבהמתך' והדר 'ואכלת ושבעת'. והטעם לכך כיון שהשבֵעַ איננו מרגיש בחסרונו של הרעב.