הוראה לכלל יצאת?

שוחטי הילדים
היה זה הגאון רבי ישראל סלנטר זצ”ל, שבא לפניו שוחט וסח לו כי ברצונו לעזוב את מלאכת השחיטה מפני גודל האחריות המוטלת על השוחט, ולעבור לעסוק בלימוד תורה לתשב”ר. השיב לו רבי ישראל בעיניים חודרות: “ממלאכת השחיטה שנתבררו הלכותיה בשלחן ערוך אתה מתיירא, ואילו מעבודת ההוראה, שלא נתבררו הלכותיה, אי אתה מתיירא?!”…

התבטאות חריפה יותר, מצאנו בדברי הגאון חת”ם סופר שכתב כי כל רב הנכנס לכהן בקהילה חדשה, נוהג לבדוק את השוחטים, אך מדוע אין הוא בודק את שוחטי הילדים?!

אכן, אחד התפקידים האחראיים ביותר, הוא להיות מלמד דרדקי. המחנך עוסק בדיני נפשות, ובידו נקבע גורל דור העתיד.

מלאכת שמים זו, אינה פשוטה כלל וכלל. להיות מלמד, אינו מסתכם בהקניית האותיות או בסיפורי התנ”ך. בכוחו של המלמד, להשפיע על ילדי התשב”ר הזכים את אהבת התורה, בידו להבעיר את אש התורה בלבם ולהצית את ניצוץ הקדושה בנשמתם. ומאידך, סטייה קלה בחינוכם, יכולה לעלות ביוקר רב בהמשך חייו הרוחניים של התלמיד. וכל זה תלוי בדוגמא האישית שמעניק המלמד!

חסידי חב”ד מספרים שכאשר האדמו”ר הזקן בעל התניא זיע”א, צריך היה לשלוח את בנו האדמו”ר האמצעי זיע”א למלמד, בחר את אחד מתלמידי המגיד ממעזריטש זיע”א. כשהדריכו כיצד ללמד את בנו, אמר לו בין השאר, שבטרם יחל ללמדו, יתבונן בכך שמלאכת ה' היא ובדיני נפשות הוא עוסק, כי בידו החיים והמוות הרוחניים של בנו, שהם למעלה לאין ערוך מהחיים והמוות הגשמיים. וישים בין עיניו כי אם יעבוד באמונה ויעמיד את בנו על דרך האמת, יזכה בזכויותיו וזכויות זרעו עד עולם, וסיים: “ומכלל הן אתה שומע לאו…”

בימים עברו, היו המחנכים בתלמודי התורה, אנשים משכמם ומעלה יראים ושלמים, שלא נדבר על המלמדים לפני עשרות שנים, שהיו תלמידי חכמים גדולים מגדולי וצדיקי הדור ממש, כמו: הגאון הצדיק רבי אריה לוין זצ”ל שהיה מלמד בת”ת הוותיק 'עץ חיים', וכן מרן הגאון רבי רחמים חי חויתה הכהן זצ”ל, רב רבנן הגאון רבי דידו הכהן זצ”ל שהיו מלמדים לילדים מגיל שלש עד גיל מבוגר, והיו מסוגלים בעת ובעונה אחת להתפלפל בסוגיות חמורות בגמרא, לבדוק פסקים וחידושים לבחורים מבוגרים, ואף לרדת לרמתו של ילד בן שלש וללמדו את אותיות הא'-ב'. וכמוהם, עוד ועוד גדולי תורה שעסקו במלאכת קודש זו.

אך דא עקא, בזמן האחרון, משרה רמה וקריטית זו, מאוישת יותר ויותר באנשים שיראת השמים שלהם רחוקה מלהקרין על התלמידים. פעמים רבות, מה לומר, מדובר באנשים שאת עצמם הם עדיין לא חינכו – מחנכים בלתי מחונכים. אישיותם ממש רחוקה מלהשפיע על צעירי הצאן, ורק המשכורת המכובדת בסוף החודש, היא זו שמעניינת אותם. מה פלא איפוא שפני הדור כפני הכלב, וירידת הדורות היא כה דרסטית?! אם אין גדיים, מאין יהיו תיישים?!

ללמד ולא רק ללמוד
הסיבה העיקרית לתופעה זו, נובעת משום שאברכים שהם באמת יראי שמים, מתאימים ובעלי גישה, נמלטים מן התפקיד המקודש הזה, מפאת התדמית שנוצרה, כאילו מי שאין לאל ידו לשבת ללמוד בכולל, נוטל את משרת ההוראה. אף שההיפך הוא הנכון. וידוע שהגאון האדיר רבי בנציון אבא שאול זצוק”ל, היה קם בפני מלמדים.

תופעה עגומה זו, הובאה לפתחו של אחד מגדולי ראשי הישיבות, מרן הגאון הגדול רבי מאיר מאזוז שליט”א ראש ישיבת 'כסא רחמים', שהחליט לצאת בקריאת קודש נרגשת להחזיר העטרה ליושנה. במכתב ארוך מיום ח' באייר התשס”ח, כותב הגר”מ תחת הכותרת “לכל מאן דבעי” בהרחבה ובנימוק על מעלת מלמדי תשב”ר, ומדוע טועים אותם אברכים הבורחים מהוראה.

“כמה אברכים בימינו לומדים בכוללים ומתפרנסים בדוחק רב לחם צר ומים לחץ”, פותח מרן ראש הישיבה את מכתבו “וכשצריכים בתלמודי-תורה כחות טובים ורעננים להוראה, מתחמקים מזה, כי אינו לפי כבודם”.

“והם עושים טעות גמורה מכמה סיבות” הוא מדגיש, ומפרט חמש סיבות אחת לאחת:
“א. יש לאדם לחפש דרך לפרנס את עצמו ואת משפחתו בכבוד. כמ”ש בגמרא “פשוט נבילתא בשוקא ולא תימא גברא רבה אנא” וכו'.

ב. מקצוע ההוראה בת”ת, הוא מקצוע מכובד מאד. וכמ”ש בגמרא “כמה גדולים מעשי חייא” (ב”מ פה:), והגאונים “פרי חדש” ו”פרי מגדים” היו מלמדי תינוקות, ויצא שמם בכל העולם. וכן הגאון רעק”א ביקש להיות מלמד.

ג. המלמד עצמו כשמסביר משנה או סוגיא לתלמידים מתקדם ע”י זה, וכמ”ש “ומתלמידי יותר מכלם”.

ד. גם אם ילמד א”ב או חומש, הוא מונע שבושים לדורות הבאים, ומחזיר עטרה ליושנה בביטוי נכון וקריאה מדויקת.

ה. על מלמדי תינוקות אמרו בגמרא “ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד”, שהכוכבים נראים כנקודות קטנות בשמים והם גדולים מאד. ומבחינה מסוימת הם חשובים יותר מדיינים. כי הדיין מכבה שריפות והם מונעים שריפות ומחלוקות ע”י החינוך הטהור. לכן כל מי שיכול ומוכשר יקדיש כמה שעות ביום ללמוד וללמד. ושכרו כפול גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. בברכה רבה נאמ”ן ס”ט”.

יצוין כי מרן הגר”מ מאזוז שליט”א פועל בשנים האחרונות ביתר שאת לפתיחת תלמודי תורה מפוארים בכל רחבי הארץ, המונהגים על-ידי מלמדים תלמידי חכמים ויראי שמים מבכירי האברכים. וכבר נפתחו תלמודי תורה כאלה הפזורים בכל רחבי הארץ: בני ברק, ירושלים, אלעד, אשקלון, נתיבות, עכו, בת-ים. וב”ה יש הדים רבים להצלחתם.