אחדות שהיא פילוג

אם מישהו בדורנו היה קם וקורא לעדתיות ולמחנאות, בודאי הוא היה נתפס כגזען המעורר מחלוקות ופילוג בעם ישראל, אך למרבה הפלא בפרשת במדבר מתארת לנו התורה איך שבטי ישראל חולקו לפי דגלים, כאשר לכל שבט היה מקום דגל וצבע נפרד משל חברו. ויש על כך גם הדגשה וציווי מיוחד: “אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ” (במדבר ב, ב). האבן עזרא (לעיל א, נב) אף מוסיף שיש קפידה בכך: “איש על דגלו – שלא יתערב שבט דגל עם שבט דגל”.

אכן, הוראה זו מעוררת לכאורה תמיהה רבתי, לשם מה ליצור פילוג במכוון, האם לא טוב יותר שילכו כולם תחת אותו דגל באחדות ובערבוביה?

ברם, ישנם שני מושגים דומים אך שונים, והם אחדות ואחידות. “אחידות” משמעותה שהכל מתנהגים בצורה אחידה, חושבים אותו דבר, עושים אותו דבר, ונראים אותו דבר. “אחדות” לעומת זאת פירושה שלמרות שישנן דעות שונות ומגוונות, וכל אחד אוחז בדעתו וחי על פי דרכו הברורה, עם זאת חיים כולם בהכרה והוקרה הדדית איש בערכו של חברו, תוך הבנה כי לכל אחד ואחד תפקיד מיוחד, וכי יש אחרים שעובדים את ה' בצורה שונה. באחדות זו ניתן ללמוד דברים חיוביים מזרמים אחרים, מבלי לוותר על נטיית הלב והאופי הטבעי, וללא אילוץ לעמעם את הייחודיות.

על מנת ליצור אחדות, אין צורך באחידות! אחדות ואחווה, אין פירושם טשטוש וערבוב בין השונים, עדי הפיכתם למין יצור כלאיים. אכן, יש המבלבלים בין שני המושגים ורואים את האחדות כטשטוש זהויות וכהנמכת דגלים, אך הנה באה התורה ומלמדת אותנו כי יש צורך וחיוב לחיות “אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם”, אך באותה נשימה גם מוסיפה “מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ” – כל עוד חונים שבטי ישראל במחנה אחד, ופני כולם מכוונים כלפי אוהל מועד מקום השראת השכינה, כולם אהובים, כולם ברורים, וכולם רצויים לפני המקום ברוך הוא, להפך: ריבוי הדעות והגוונים מבורך הוא (ועיין מה שכתב כעין זה בעל המאור ושמש).

והדברים נכונים אף בדורנו. לכל זרם יש את המורשת וההווי הייחודית לו, לכל עדה יש נטייה מנטאלית משלה וסגנון שונה בעבודת ה'. על כל אחד להכיר את מקומו ולא לוותר על דרכו. לחיות בשלום ובאחווה, אבל מחנה בצד מחנה, כל אחד לפי מנהגיו, הלכותיו והליכותיו. האחדות טובה, יפה וראויה, עד שמגיעים למנהגים ולמסורת, שם על כל אחד ללכת כפי מסורת אבותיו, ולא לנסות לחצות קוים. כאשר כל קבוצה תתאחד בתוכה תחת דגלה, תיוצר גם אחדות קולקטיבית.

דומה הדבר לצבא המורכב מחילות שונים: חיל האויר, חיל צנחנים, חיל תותחנים ועוד. למרות שיש ביניהם אחדות כללית ומטרה מאחדת, ברור לכל כי לא ניתן יהיה לנהל את הצבא, אם חיל היבשה יחצה קוים וישרת בחיל האוויר כמו שמובן שלא יתכן שחיל הים יתמזג עם יחידת המסתערבים. לכל פלוגה יש את הכישורים ואופי הלחימה שלה. מה כן? כל יחידה ויחידה צריכה לחזק ולאמן את כוחותיה ולאחד את שורותיה שלה, וכך קיים סיכוי טוב לנצח בכל החזיתות, כשכל אחד משלים את השני. הוא הדבר בחילות ה'.

צריך לדעת כי אין פילוג הרסני יותר מ'אחדות' מאולצת, ואפילו עם האילוץ הוא עצמי. אחדות היא מבורכת כאשר היא נובעת מנקודת-הלב הפנימית, לא כשהיא מופעלת על ידי מניעים חיצוניים של חנופה נחיתות והתרפסות נבובים וחסרי תוכן. כשאני מתאחד עם זרם אחר בשביל שיקבלו את בני למוסדותיו, זהו אילוף לאחדות. פשוט, לא שייך לשעבד אדם שיתנהג אחרת מכפי שטבעו מורה לו, ואפילו תהיה זו דרך טובה יותר.

בחור ספרדי למשל, יפרח הכי טוב במקום התואם את הלך רוחו ונטיית נפשו (לדוגמא במקום שמנשקים את הספר בסיום הלימוד, או שאומרים “הישיבה הקדושה”). במקום הנוגד את ההווי שלו, נפשו רק תתבלבל ותיקרע בין שני עולמות. הוא ינסה לחקות, וכשלא יצליח יגרוף ביזיונות. אותו דבר, בחור חסידי שילמד במקום ליטאי נטול התלהבות וחיות בתפלה ועבודת ה', על פי רוב לא ישרוד.

בנוסף, יש להדגיש כי אחדות לעולם איננה חד צדדית. ישנה טעות נוקבת הרווחת בקרב צבורים מסוימים, לפיה המושג “אחדות” הינו בר קיימא כאשר חוג מסוים מתאים עצמו למגזר אחר באופן חד צדדי. לא שייך שציבור אחד יתאחד עם חברו, בעוד הציבור השני אינו מכיר בגדולי ישראל של הציבור הראשון, או שאינו מסכים לקבל את ילדיו למוסדותיו…

בהקשר לענין האמור, שמעתי חידוש נחמד בשם אדמו”ר מקאליב שליט”א על מה שמובא במדרש שבקריעת ים סוף היה לכל שבט שביל משלו, וחומת מים שקופה מבדילה בין השבילים. והרמז הוא שכל אחד ילך בדרכו וינקוט במנהגי שבטו, אך יחד עם זאת עליו להביט בהערכה ובדרך של כבוד גם אל הנהגות זולתו.