או שלם או כלום!

כמה טרחות טרח וכמה יגיעות יגע מר יחזקאל בבניית בית הכנסת “בית תפלה”. לאחר עמל ויזע עלה בידו לבנות את רוב הבנין ושִלדו, מה שנותר בסך הכל זה לטייח, לצבוע, להתקין נקודות חשמל ואינסטלציה. לא משהו מיוחד. בשלב מסוים, ראה מר יחזקאל כי כל הסיפור גוזל ממנו רבות מזמנו, ולכן החליט להעביר את סיום הבנייה לציון חברו. “מה אפסיד”, אמר לעצמו, “הלא אני הוא שבניתי את רוב הבנין, ובודאי שתקרא המצוה על שמי”. והנה, לאחר מאה ועשרים כשהגיע מיודענו לשמים, נכונה לו הפתעה. על שם מי נקראה מצות בניית בית הכנסת בבית דין של מעלה?

אם שאלה זו היתה מופנית אלינו, לבטח היינו מודדים ובוחנים זאת על פי רמת ההשקעה והזמן שהקדיש כל אחד מהם, והיינו קוראים זאת ללא ספק על שמו של יחזקאל.

אולם השקפת חכמינו ז”ל בזה שונה ומפתיעה, אמות המדה שלהם אחרות לגמרי. לפי דבריהם, משלים המצוה, נוטל את מלוא הקרדיט, ואילו האדם שעמל ועשה את הרוב, המצוה כלל לא תקרא על שמו (למרות שבודאי יקבל את שכרו על עצם עשיית המצוה). הלא כך הורונו חז”ל בבראשית רבה (פ' פ”ה) “אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה”.

ומדוע? היכן היא ההגינות? ראובן יעשה את רוב העבודה, ושמעון יקצור את פירותיה?

כדי להבין זאת, מוכרחים אנו להקדים את דברי רש”י על הפסוק: “ומפני מה לא נאמר “כי טוב” ביום שני? לפי שלא היה נגמר מלאכת המים עד יום שלישי, והרי התחיל בה בשני, ודבר שלא נגמר אינו במלואו וטובו”.

ועדיין אינו מובן – מעיר הגה”צ רבי צמח מאזוז שליט”א – וכי קיים אצל הקב”ה מושג של חוסר יכולת או העדר זמן, הלא ה' הוא כל יכול וּבִן-רגע הוא בורא עולמות ומחריבם, ומדוע איפוא נמנע מלסיים את מלאכתו ביום השני?

אלא, הוא השיב, ודאי וודאי שיכול היה הקב”ה לסיים את מלאכתו, אלא שרצה ללמדנו בכך מוסר השכל ודרך חיים, שדבר שמלאכתו לא הסתיימה, יש להתייחס לגביו כעל דבר שאינו עשוי כלל. אין מושג של “עשוי” למחצה לשליש ולרביע, אלא או שלם או כלום. וכדי ללמדנו זאת, בכוונה לא סיים ה' את מלאכתו ביום השני, להודיע ולהיוודע כי במצב כזה של חוסר שלימות לא שייך לומר “כי טוב”.

ומעתה נבין גם את החשיבות הגדולה שהקנו חכמים למסיים ומשלים המצוה, עד שכאמור המצוה נקראת על שמו, ולא עוד אלא שאמרו (בראשית רבה שם): “כל המתחיל במצוה ואינו גומרה, קובר אשתו ובניו”. ר”ל. וזאת מאחר והאדם שהתחיל, אמנם השקיע רבות, אך כל עוד לא השלים את מעשהו, חסרה השלמות, והרי זה כאילו לא עשה את הדבר.

יסוד מפליא זה מוצאים אנו ביתר שאת, בנוגע למצות קבורת עצמות יוסף בארץ ישראל, שהגמרא בסוטה (י”ג ע”ב) אומרת שמצוה זו נקראה על שם עם ישראל, כמו שכתוב בספר יהושע (כד, לב): “ואת-עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים”.

והיכן משה רבנו שכה עמל וטרח במצוה זו? הלא בשעת יציאת מצרים, בשעה שכל ישראל היו עסוקים בביזה, וכל אחד רץ לטול לעצמו כמה שיותר מהרכוש, משה רבנו בז לכסף ובז לזהב, וחיפש בדבקות ובמסירות אחר ארונו של יוסף? אלא אומרת שם הגמרא שבכל זאת, מאחר ולא סיים, לא נקראה המצוה על שמו. וזאת למרות שאי סיום המצוה שהיתה תלויה בכניסה לארץ, נבצרה ממנו על כרחו שלא בטובתו.

ללמדך כוחה של שלמות!