Menu

פרשת משפטים – בנחת ולא בצער

ורפוא ירפא (כא. יט)

רופא מפורסם הובהל אל מיטתו של רבי אייזל חריף שנפל למשכב. רבים עמדו מחוץ לחדרו של הרב והמתינו בדאגה לאבחנת הרופא. בכל לבם קיוו כי יחיש ה' מזור וארוכה דרכו. בדק הרופא ובדק, ואחר קבע: “אין עצה נגד חרבו השלופה של מלאך-המות”.

לא חלפו ימים מועטים, ואותו רופא מפורסם פגש ברבי אייזל מתהלך כבריא ברחובות העיר. ניגש מופתע לרבי אייזל ואמר לו: “רבי, ברוך המקום, שעשה לך נס והבראת!”.

השיבו רבי אייזל: “בשתיים טעית: לא הבראתי, אלא מתתי, ולא לי נעשה נס, אלא לך נעשה נס. ומעשה שהיה כך היה: כשנפטרתי ועליתי לשמים, שמעתי שגוזרים שם גזירה: 'כל הרופאים לגיהנם', ואף אתה היית בכלל. נכמרו רחמי עליך, והעדתי לפני פמליה של מעלה, שאתה אינך רופא כלל, ומיד הוציאו אותך מן הגזירה”…

את ההבדל בין רפואתו של רופא בשר ודם לרפואתו של רופא כל בשר, מוצא רבנו בחיי זצ”ל במלים “ורפוא ירפא”. כל רפואה שבאה על ידי בשר ודם, לא נמצאה בכל הכתובים כי אם בפ”א דגושה בדגש חזק (כמו כאן “ורפּוא ירפּא”), ואילו רפואה שבאה על ידי הקב”ה באה בפ”א רפויה (כמו “רפאני ה' וארפא”, ירמיה יז, יד). שכן רפואה שבאה על ידי בשר ודם אינה אלא על ידי צער וטורח – טיפול מכאיב או שתיית תרופה מרה ומחלישה, ואילו רפואתו של הקב”ה בנחת ולא בצער, כי “ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה” (משלי י, כב).

הבדל נוסף ביאר הגאון רבי משה לוי זצ”ל על פי מה ששואלים על המלים בתפלה “כי אל רופא רחמן ונאמן אתה”, מה שייך פה 'נאמן'? ומיישבים שבדרך כלל רופא הוא או נאמן או רחמן. אם הוא נאמן לצרכי החולה, הרי שאסור לו לרחם על החולה, ועליו להשקותו גם תרופות מרות, ולצוות עליו הוראות קשות. ואם הוא רחמן, הרי שלא ידרוש מן החולה להקפיד על נטילת התרופה כמו שצריך, ואז אינו נאמן. רק ריבונו של עולם, רפואתו – היא גם רפואה של רופא רחמן, וגם רפואה של רופא נאמן.

מעשה בילדה מהעיר אופקים שחלתה במחלה קשה ונדירה. הרופאים לא עמדו על טיבה של מחלתה, ולא הצליחו לרפאה. הון רב הוזיל אביה של הילדה ולקחה לרופאים הטובים ביותר עליהם שמע, אך תקוותיו נכזבו. שנה וחצי שהתה הילדה הקטנה בבתי חולים שונים, כשמצבה הולך ומחמיר. ברבות הזמן, היא איבדה את תאבונה, ועקב כך רזתה מאד. באין בררה, האכילוה באינפוזיה. מצבה הדרדר עוד, עד שהיא אושפזה בבית החולים “סורוקה” בבאר שבע תחת השגחה רפואית קפדנית. הרופאים ניסו לעשות ככל יכולתם, ולפחות להקל מעליה על ידי תרופות למיניהן, אך הכל היה לשוא.

ראה אביה כי מהרופאים לא תבוא לו הישועה, והחליט לקחתה אל הצדיק הבאבא סאלי זצ”ל שיברכה. נטל את בתו בכסא גלגלים, ונסע אתה לנתיבות, מקום מגורי הצדיק. כשראו בני הבית את הילדה חולנית וחלושה כל כך, נבהלו. כל הנוכחים הסכימו לוותר על תורם, ולהניח לה להיכנס ראשונה. אך דוקא באותו יום חש הצדיק ברע, ולא יכול היה לקבל איש. שבו הכל לבתיהם, והילדה שבה לבית החולים.

חולשתו של הצדיק הלכה וגברה. בשבת נחלש עוד יותר, ובבוקר יום ראשון החליטו להסיעו לבית החולים “סורוקה” לבדיקות רפואיות. הבדיקות הראו שהצדיק סובל מעייפות. עבודתו בקודש, תפלותיו הנרגשות ועיונו בלימוד התורה, ההקשבה למצוקות והברכות החמות – כל אלו החלישוהו מאד, ולפיכך הוחלט להשאירו למנוחה בבית החולים למשך יממה.

בשהותם בבית החולים, נזכר הגבאי של הצדיק בילדה החולה שנאלצה לשוב לבית החולים בלי לקבל את ברכת הצדיק. פנה לחפשה והודיע לאביה, שמחר, בשעה שישתחרר הצדיק לביתו, ימתין עם בתו בפתח בית החולים ויזכה לברכה. שמח האב, כשתקוה קלושה בלבו.

בשעה הידועה המתינו בשער בית החולים, וחיכו לצדיק. הצדיק התנהל לאטו, נתמך בידי בני משפחתו. כשקרב אל האב ובתו, לחש הגבאי באוזנו, כי הילדה חולה, והרופאים אינם מצליחים לאבחן את מחלתה. היא כבר באה לנתיבות, אבל הרב חש אז ברע… הביט הצדיק בילדה הרועדת, והורה לאביה: “הוצא אותה מבית החולים. אל תסמוך על האדם, רק על רופא חנם! אם תעשה כך, הריני מברכך כי הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר, ובתך תבריא”.

המכונית המתינה לצדיק ליד השער, הוא נכנס לתוכה ונסע מן המקום. האב נותר המום ונסער. למה התכוון הצדיק, באומרו שיסמוך על “רופא חנם”? איך יוציא את בתו בעיצומו של האשפוז? מה תאכל בביתה? כיצד יטפל בה? הן תגווע, חלילה, בזרועותיו! אבל מאידך גיסא, הן ציוה הצדיק להוציאה. הוא מיהר עם הילדה בכסא הגלגלים, הגיע למחלקה והודיע לרופא: “אני מוציא אותה מכאן!”.

בתוך דקות אחדות, ניצבו בפתח, ממתינים למונית שתסיעם לביתם. “אני מקוה שתשובו לכאן במהירות כדי לטפל בילדה” אמר הרופא בטרם נפרד מהם. “ואני מקוה שלא נשוב לכאן” ייחל האב “מקווה אני בכל לבי שהיא תבריא, כברכת הצדיק!”.

המונית הגיעה, ועשתה את דרכה לעיירה אופקים. כל עת הנסיעה בחן האב את פני הילדה, מצפה לראות מתי יתחולל הנס… אך דבר לא ארע. הילדה נותרה חיורת וכבויה.

כשהתקרבו לביתם, פתחה לפתע את פיה ואמרה “אבא, אני רעבה”… האב הדרוך לא האמין למשמע אוזניו. הילדה שתאבונה היה ממנה והלאה, מבקשת פתאום אוכל!

בבית המתינו להם בחרדה. האב טלפן מבית החולים, אמר דברים לא ברורים. עתה נכנסו פנימה, והאב קרא בגיל “אמא, הכיני ארוחת צהרים טעימה. הילדה המתוקה רעבה!”.

הכל קיבלו את הילדה בתרועות שמחה והרעיפו עליה חיבוקים ונשיקות. הילדה חייכה באושר. הילדים ערכו את השולחן לסעודה חגיגית, האם טרחה בהכנתה, והכל ישבו לאכול סעודת הודיה.

קשה לתאר את אוירת השמחה והחדוה ששררה בבית. ההורים הודו לקדוש ברוך הוא, רופא החנם, על הנס הגדול, וסיפרו לכולם על ברכתו של הצדיק.

תוך שבוע, התחזקה הילדה וניצבה על רגליה. הצבע שב ללחייה, האור לעיניה. האב נסע עמה אל הצדיק להודות לו על ברכתו. כשהגיעו, הופתע הגבאי לראות את הילדה הולכת על רגליה, מחייכת. הוא מיהר להכניסם לחדרו של הצדיק. הילדה עמדה לפניו, האב עמד לצידה, וכולם המתינו למוצא פי הצדיק.

“אין זה בזכותי”, הפר קולו הנעים של הצדיק את הדממה המתוחה. “הכל בזכותו של רופא חנם, ובשמו, מצוה אני לילדה, כי כל ימיה תנהג בדרך התורה והמצוות, הצניעות והמסורת”. באותו יום, כששבו לביתם, העבירו את הילדה מבית הספר הממלכתי שבו למדה, לחינוך תורני וחרדי! (ע”פ “אבותינו סיפרו לנו”).

לעוד מאמרים של הרב עובדיה חן
למאמר הבא
למאמר הקודם

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרב עובדיה חן

4
10
273

מאמרים חדשים

שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0
×
ArabicEnglishFrenchHebrew