Menu

פרשת בא – כפיות הטובה של פרעה

כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, למען שתי אותותי אלה בקרבו (י. א)

ידועה השאלה: מאחר שכבר נגזר על עם ישראל להשתעבד בגזרת בין הבתרים, מדוע מגיע למצרים עונש, הרי הם בסך הכל קיימו את רצון הבורא? ומיישבים שבברית בין הבתרים נאמר “כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם” (בראשית טו, יג), אך לא נזכר באיזו ארץ ישתעבדו. והיה על המצרים להימנע מלשעבדם ולהותיר זאת לעם אחר, אחרי שהם חייבים לעם ישראל הכרת הטוב שאין כדוגמתה על שיוסף אביהם הציל את כל ארצם מרעב.

 

אך המצרים לא רק שלא הכירו טובה, אלא כפרו בטובה, כמו שנאמר “ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף” (לעיל א, ח). וצריך להבין שגם אם היה זה מלך חדש ממש, וכי באמת לא שמע על מלך בשם יוסף שהביא ברכה עצומה למצרים שנים מועטות קודם לכן? איך הוא מֵעֵז להתנכר ולהתאכזר כך לצאצאיו?

 

ואכן, חז”ל במסכת עירובין (נ”ג ע”א) מתייחסים לשאלה זו, ועונים שפרעה לא באמת לא ידע את יוסף, אלא “דהוה דמי כמאן דלא ידע ליה ליוסף כלל” (=עשה עצמו כאילו אינו מכיר את יוסף). כל עוד יוסף חי, חשש פרעה שיגלה יוסף שהוא יודע שפה נוספת יותר ממנו, ולכן נהג בו בכבוד. אולם ברגע שיוסף הלך לבית עולמו והסתיימו נגיעותיו האישיות, הוא התכחש למפעליו העצומים של יוסף למען הממלכה, וכפר בטובתו. הוא התעלם בצורה מוחלטת מהעובדה שיוסף הוא זה שהפך את מצרים למעצמה הגדולה ביותר בעולם, ואת שלטונו של פרעה לשלטון מוחלט עד שכל אדמת מצרים ותושביה נמכרו לו. פרעה כפוי הטובה, לא רק שאינו מודה לצאצאיו של יוסף, אלא משיב להם רעה תחת טובה, מתנכר להם, מנסה להמעיטם ומענה אותם. זוהי כפיות טובה נוראה!

 

מכאן, אומרים חז”ל, הידרדר פרעה ביותר עד שהגיע לכפור בטובתו של הקב”ה ולומר “מי ה’ אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ה’ וגם את ישראל לא אשלח” (לעיל ה, ב). וחז”ל ממשילים זאת “למי שרגם איקונין (אנדרטה) של מלך, לקחו ושיחררו אותו, למחר רגם את המלך עצמו… שכל הכופר בטובתו של חברו, למחר הוא כופר בטובתו של קונו” (שמות רבה א’). מי שאינו מרגיש את החובה המינימלית להכיר טובה לחברו, הוא אדם כזה שבטוח שחייבים לו הכל, ומדוע שיחוש את חסד ה’ עמו?

 

ומה היה סופו של פרעה? – כל ארצו חלפה מן העולם.

*

כאשר אשת פוטיפר מפתה את יוסף הצדיק, הוא נזעק ואומר: “ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים” (בראשית לט, ט). המלים “ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת”, ו”חטאתי לאלוקים”, הן בעצם אותה משמעות. מדוע כפל יוסף את דבריו?

 

מבאר נפלא האלשיך הקדוש: יוסף מדבר כאן על שתי דברים: “איך אעשה הרעה הגדולה הזאת” – להיות כפוי טובה לבשר ודם, שאם כה אעשה, אהיה גם כפוי טובה לה’, “וחטאתי לאלוקים”.

 

ומפני כך, כשנס יוסף מפניה, הוא עזב בגדו בידה, ולא נאבק עמה לחטוף מידה בכח את הבגד, למרות שבזה העצים את העלילה נגדו, וכפי שכותב הרמב”ן (בראשית לט, יב), שמכח רגשות הכרת הטוב שנתנה לו אכסניה בביתה, לא היה יוסף מסוגל לעשות לה כזאת, “לכבוד גבירתו לא רצה להוציאו מידה בכחו הגדול ממנה והסיר אותו מעליו”.

 

ואותו יוסף, כאשר הוא שולח את אשר על ביתו לרדוף אחרי האחים, הוא פוקד עליו לשאול אותם “למה שילמתם רעה תחת טובה” (בראשית מד, ד). ומדוע לא שאלם שאלה עניינית פשוטה: ”למה גנבתם את גביעי?”. הגאון רבי אברהם מנחם רפא זצ”ל (מחכמי איטליה) בספרו ”מנחה בלולה” לומד מכאן כי גדול עוון כפיות טובה מעוון של גניבה בידים…

*

מדרום לעיר הבירה תונס, וכמאה ועשרים ק”מ ממנה, שוכנת לה העיר קירואן. בין סמטאותיה המתפתלות, מתנוססים בתיה הקמורים, וחלונותיהם משתפלים החוצה כמציצים מן החרכים.

 

ייסודה של העיר היה לפני למעלה מאלף שנה (בשנת ד’ אלפים תכ”ה). לאחר שכבשו המוסלמים את ערי אפריקה, בנו את העיר “קירואן”. העיר התרחבה והתפשטה, והחלו להגר אליה אנשים מארצות שונות, בשל אדמתה הדשנה והפורייה. בין המהגרים, היו גם יהודים רבים שבאו ממצרים וממדינות נוספות. עד שלאחר זמן קצר, נוסדה בה קהילת יהודים מפוארת, שהיתה אחת הקהילות המפוארות ביותר בעולם היהודי, והיתה עיר גדולה לאלוקים.

 

המסחר פרץ בעיר על ידי היהודים שדרו בה, ומלאו תפקיד חשוב בכלכלתה של תוניסיה, ובמיוחד בקשרי הסחר בינה לבין ספרד, סיציליה, מצרים והודו, עד שיצא שמה של העיר קירואן בכל העולם כעיר מסחר פורחת ומשגשגת. היהודים חיו בה בהשקט ובטחה, וקיימו מצוות ה’ באין מפריע ופגע רע.

 

הקהילה היהודית שבה, הניבה מתוכה ענקי רוח קדמונים ידועים ביותר, ובימות הגאונים הפריחו בה את שממת הרוח – רבנו יעקב בן נסים זצ”ל, בנו רב נסים גאון ז”ל, רבנו חושיאל ז”ל ובנו רבנו חננאל ז”ל ראשון מפרשי התלמוד, שאף טמונים בעפרה.

 

באותן שנים, חיו יהודי קירואן בשלום ובשלוה עם בני דודיהם הערבים. היהודים חלשו על השווקים המקומיים, וכמעט כל המסחר התנהל בידיהם הברוכות. לפיכך, ביום השבת בטל היה המסחר לגמרי, מאחר וביום השבת שבתו היהודים מכל מלאכה. עד שהיה למשל בפי ההמון: “שוק הסוחרים בלא יהודים, כשופט ללא עדים”. לא רק במלאכתם עשו היהודים חיל, אל גם ובעיקר בתורתם. מקירואן יצאה תורה לכל רחבי תבל.

 

אך דא עקא, חוק בלתי רשמי הוא כי אנטישמיות עולה ביחס ישיר להצלחת היהודים במקום מגוריהם. וכך היה לדאבון הלב גם אצל יהודי קירואן.

 

הכל החל בשנת 1275 למניינם, כאשר לויז ה-9 מלך צרפת בקנאו קנאת דתו, בא ביד חזקה להלחם בערבים, כדי לפדות את קבר אותו האיש יש”ו מידם ולכבוש את ירושלים. בדרכו עבר דרך ערי תוניסיה, ופרצה מלחמת דמים עזה בינו לבין הערבים, ורבים חללים נפלו משני המחנות. באותו זמן, פרצה גם מחלת הדבר (החולירע), אשר הוסיפה להרוג בהם ולכלותם, ואף המלך עצמו מת במגפה, עד אשר קצה נפשם במלחמה, והחיילים נפוצו לכל עבר.

 

אולם מאז, החלו הצרות לפקוד את היהודים. המלך הערבי שהיה רשע ועריץ למד מעמיתו הנוצרי לקנא את קנאת דתו, וגזר גזירה קשה בה נאלצו היהודים לבחור באחד מן השניים, או להתאסלם, או לצאת מן העיר קירואן, באשר לטענתו עיר זו נחשבת “קדושה” למוסלמים. כל מי שהמרה את דברו של המלך, נגזר עליו עונש מיתה!

 

יהודים רבים גורשו לערי החוף – ‘מהדיה’, ‘סוסה’ ו’תונס’. ועל פי המסורת, באותה תקופה נוסד הרובע היהודי של תונס – ה’חארה’.

 

ובכן, עבר זמן מסילוקם של היהודים הגולים, וכלו עיניהם לשוב אל עיר אבותיהם, ולהשתטח על קברי צדיקיהם: רב נסים גאון, רבנו חושיאל ורבנו חננאל הקבורים שם, אך גזרה היא מאת המלך, ואין להשיב.

 

והנה באחד הימים, יהודי אחד מיהודי תונס בעודו מהלך בסמטאות תונס, שמע קול יבבה העולה ובא מקרן הרחוב. הוא פסע בעקבות הקול והנה נער בוכה, ילד ערבי יתום המשוטט אנה ואנה, בגדיו קרועים, רגליו יחפות, והוא עזוב לנפשו וממרר בבכי. גחן אליו היהודי, והתעניין לפשר בכיו. סיפר לו הילד כי אין לו אב ואם, לא מכּר ולא גואל, ואף לא מזון לשבור את רעבונו המציק לו.

 

נכמרו רחמי היהודי עליו, פנה והציע לו ברוחב לבו ונדיבותו: “התרצה להתגורר בביתי, ולהיות כאחד מבני משפחתי, אך דע לך שיהודי אני…?”. אורו עיניו של הילד. מה לו יהודי או ערבי, את נפשו ביקש להציל ולחיות כשאר בני גילו. הוא הודה למיטיבו מקרב לבו, והיהודי לקחו אל ביתו, רחצו והלבישו, האכילו ופינה לו מקום ללון. כך הפך הילד לבן בית אצל מטיבו היהודי שדאג לכל מחסורו בנפש חפצה.

 

נזהר היהודי שלא לגיירו, כי אסרו זאת המוסלמים בעונש מוות. ולכן שינן לו השכם והערב כי מוסלמי הנו, שלחו ללמוד בבית ספר מוסלמי, ולא מנע בעדו מלנהוג ככל חוקי דתו. חבריו של הילד המוסלמי, לועגים היו על “משפחתו” היהודית, אך הוא לא שת לבו אליהם, השקיע את כוחו בלימודיו, והצליח מאד.

 

משמלאו לו עשרים שנה, פנה אליו היהודי ואמר לו: “עד עתה דאגתי לכל מחסורך. הנה גדלת והיית לאיש, ועתה עליך להקים בית משלך ולהשׂתכר בכוחות עצמך, לך לשלום ויצליח ה’ דרכך”. נשק הבחור לאיש חסדו, הודה לו על כל השנים היפות, ופנה אל הרובע המוסלמי של תונס.

 

עשה האיש חיל בכל דרכיו, ולא עברו ימים מרובים עד אשר התמנה ל”קאדי” של העיר קירואן. עתה, ממרום כס משרתו הנעלה, נהפך לבו, והחלה לפעפע בו שנאה תהומית ליהודים בכלל ולמיטיבו במיוחד. בכל עת מקונן היה על ‘עוונו הגדול’ שגדל בבית יהודים, ועל שהיה אוכל ממאכליהם. לא נחה דעתו עד שהחל רוקם במחשבתו תכניות שטניות כיצד להרוג את היהודי, ובכך ‘לכפר’ על שאכל ממאכליו “הטמאים” ושמע את תורתו…

 

מה עשה? שיגר מכתב מלא בדברי שבח וחנופה למיטבו היהודי, בו סיפר על רוב עשרו וכבודו, ועל געגועיו וכמיהתו להיפגש עמו. במכתב הוא הזמינו כידיד ורֵע לבוא לקירואן תחת חסותו, לראות במו עיניו את יקר תפארת גדולת בן טיפוחיו, וכמובן לפקוד את קברות הצדיקים אשר בעיר. אמנם הכניסה לעיר אסורה ליהודים, אך לכך מצא פתרון פשוט, שיתחפש למוסלמי. הקאדי האריך במלות התרפסות, והודה לו שוב ושוב על חסדו וטובתו.

 

קיבל היהודי את המכתב המרגש, ושמח שמחה עצומה. שמח באושרו של מי שגדל על ברכיו, שמח שהלה זוכרו לטובה, ועוד יותר שמח על הזדמנות הפז שנקרתה בדרכו לחונן את עפרם של הקדמונים הקבורים בקירואן, שמזה זמן רב לא הורשתה גישה של יהודים אליהם. מנגד, קינן בלבו החשש. הוא ידע היטב כי אין להאמין לגוי בכל מצב, אך כיון שחפץ היה מאד לשפוך שיחו ולוּ לשעה קלה על קברות אבותיו, ההין להישמע להזמנה. מיד שלח מכתב תשובה לקאדי, בו הוא מאשר את ביקורו, והוא יגיע בשבוע הבא עם השיירה היוצאת לכיוון העיר וימתין בככר השוק.

 

ביום המיועד, לבש היהודי בגדי ערבי, והצטרף לשיירה העושה דרכה לעבר העיר קירואן. כשהגיעו למחוז חפצם, נפגש עם הקאדי אשר נטלו אל ביתו המפואר, והראה לו את כל שכיות חמדתו בגאוה בלתי נסתרת.

 

פחד עמום ליוה את היהודי כל העת, משום מה הרגיש תחושה מוזרה… והוא נשא תפלה לפני ריבון העולם כי ישמרהו ויצילהו מכל רע.

 

למחרת עם שחר, יצאו השניים לפקוד את מקום קבורת הרבנים הקדמונים. סביב המקום היתה גדר גבוהה ובמרכזה שער נעול. הקאדי שלף מגלימתו צרור מפתחות ופתח את השער הכבד. לפתע, בלא כל התראה, בעט ביהודי בחזקה והדפו פנימה מבעד לשער, כשהוא מסנן מבין שיניו “יהודי ארור! כאן תשאר עד צאת נשמתך, פה תמצא את מותך יחד עם קברות חכמיך!”. וכך בקריאות גנאי שופעות שנאה ובוז, מיהר לנעול את השער על סוגר ובריח, ופנה להסתלק מן המקום, תוך שהוא מתיז מפיו קללות עסיסיות.

 

“אשר יגורתי בא!” פרץ היהודי בבכי מר. התנפל על מצבות הקדושים שלפניו, ובלב מורתח קרא: “רב נסים גאון! רבנו חננאל! רבנו חושיאל! לא סיכנתי נפשי, אלא כדי לפקוד את קבריכם. והנה “אין אמונה בגויים עד ארבעים שנה בקבר” (משפט שגור בפי יהודי תוניסיה), והאיש אשר טיפחתי וריביתי, הוא אשר גמל עמי רעה תחת טובה! רבותינו הקדושים! העתירו נא בעדי לאלוקים שיושיעני ויחלצני, ויוציא למרחב רגלי!”.

 

עודו טובל בים דמעותיו, והנה חש הוא שנושאת אותו רוח והוא כציפור המרחפת ברקיע. אחרי דקות ספורות, התפלא למצוא את עצמו הרחק מקירואן, וכבר נגלו לעיניו המשתוממות גגותיה של העיר תונס…

 

בכל כוחו רץ באושר אין קץ אל ביתו, וסיפר למשפחתו בהתרגשות את כל אשר קרהו. מפה לאוזן עברה השמועה, והכל שחו במקרה המפעים. שמע הדברים הגיע אף לאזניו של רבה של תונס הגאון המופלא בנסים רבי ישועה בסיס זצ”ל, והוא הזמין את בעל הנס אל ביתו, כדי לשמוע מפיו את פרטי המעשה במלואם. בהתרגשות מרובה, גולל היהודי את סיפורו כשהוא אינו מחסיר אף פרט. בשיר ושבח, הודה רבי ישועה לה’ על ישועת ה’, ואחר ביקש משמשו לקחתם אל ארמונו של המלך – ה”ביי” (המלך) חמודה באשה.

 

חיבה יתרה רחש המלך לרבי ישועה, וכיבדו בכבוד גדול. הפעם, משגולל לפניו רב היהודים את המעשה הנורא, וכפיות הטובה המזוויעה, עוררו בו דבריו את זעמו. “הביאו לפני מיד את הקאדי כבול בשלשלאות!” פקד ברוגז, “אך רגע, רגע” הוסיף בצעקה “קִשרוהו לזנב הסוס, וכך תגררוהו ברחובה של עיר עד לארמוני!”.

 

רץ מיוחד יצא מיד מארמון המלך לעיר קירואן, והודיע לקאדי כי המלך מזמינו לארמונו שבתונס הבירה. למשמע ההזמנה, חייך הקאדי ברוב חשיבות, “למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני” הרהר בלבו בגאוה “כה אהוב אני על מלכנו, מבלעדי אינו יכול לעשות מאומה” התרברב, והורה למשרתו לרתום את כרכרתו ההדורה לסוסיו האבירים, כיאה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו.

 

“איזו כרכרה?!”, צחקק שליח המלך בקול לעגני, “לפי הצו שבידי עליך להגיע כבול בשלשלאות ברזל וקשור לזנב סוסי!”. הקאדי ההמום לא הבין: “לבטח חלה כאן טעות חמורה! בודאי התכוון המלך לאדם אחר”, אך מיד נענה באדישות: “שום טעות אין כאן! בדיוק אותך עלי לרתום אל הסוס!”.

 

כל תחנוניו לא הועילו, והסוס פסע על פרסותיו ברחובות קירואן, כשהקאדי נסחב כבול לזנבו, גרוע יותר מהמן בשעתו, וכל הרואים, תמהים ומנידים ראש. עולמו של הקאדי חרב עליו. כשהוא נגרר ככלב מת, ייגע את מוחו לחשוב על מה ולמה יצא עליו הקצף, ולא העלה בדעתו דבר. בכל כוחו ניסה לדלות ממעמקי זכרונו, מתי חטא לפני המלך, אך לשוא. על האפשרות כי מדובר במה שעולל ליהודי, הוא בודאי לא חלם. “נפלה כאן טעות איומה, שבודאי תתוקן בהתייצבי לפני המלך”, סבר בייאוש.

 

עייף ויגע, מעונה ומיוסר, חבול וכאוב, כבול בשלשלת ומושפל עד עפר, הגיע אל הארמון, שם חגר את שארית כבודו האבוד, ואמר: “אני הוא הקאדי של קירואן – לבטח חלה כאן טעות, הואשמתי באשמת שוא”. המלך, מזועזע כולו מצביעותו של האיש החנפן, השתיקו באחת, וציוה להכניס לפניו את היהודי הניצול ששהה בחדר הסמוך. “המכיר אתה את מטיבך ואיש חסדך?” רעם קולו של המלך “היאך לא תבוש, פושע נקלה?!”

 

סובב הלה את ראשו ונדהם לראות את היהודי, שבטוח היה כי כבר נפח את נשמתו ליד קברי אבותיו. הוא לא הספיק להוציא הגה מפיו, ומרוב מבוכה ותימהון חוורו פניו כסיד, אחזו השבץ והוא נפל ארצה ומת…

 

באותה שעה, קרא עליו רבי ישועה את הפסוקים: “משיב רעה תחת טובה – לא תמוש רעה מביתו” (משלי יז, יג), “בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל” (תהלים ז, ט), “כן יאבדו כל אויביך ה'” (שופטים ה, לא).

 

משם שב רבה של תונס אל ביתו בקול תודה והמון חוגג, ולעיני קהל ועדה בירך היהודי הניצול לה’ אשר פדה את נפשו מיד צר ואויב.

 

בעקבות מעשה זה, ביטל המלך את האיסור שחל על היהודים להתגורר בקירואן, והישוב היהודי התחדש בה עד לדור האחרון.

לעוד מאמרים של הרב עובדיה חן
למאמר הבא
למאמר הקודם

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרב עובדיה חן

4
10
289

מאמרים חדשים

שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0
×
ArabicEnglishFrenchHebrew