מה אנוש כי תזכרנו

הבה נתבונן לרגע, ביכולתנו לקלוט נתונים: חושינו מסוגלים לתפוס חפצים בגודל בינוני, לא יותר קטן מגרגר חול, ולא גדול משרשרת הרים, לא קטנים מדי – כי איננו מסוגלים לקלוט אטומים או חיידקים, בטח לא אלקטרונים ואיזוטופים, וגם לא גדולים מדי – לא פיסת קרקע הגדולה ממדינה, בטח לא יבשת, שלא נדבר על צבירי כוכבים וגלקסיות אדירות…

אנחנו אומנם מסוגלים לזהות גופים שנעים עד מהירות מסוימת, אך איננו מסוגלים לזהות את זחילתם האיטית של יבשות וקרחונים, ולא את גדילתם של העצים ושל ילדינו, גם לא לקלוט דברים שנעים מהר מדי, או פועמים מעל 50 פעם בשניה, אפילו אורות וצבעים שהם גלים באורכים שונים, איננו מזהים. רק מה שבין האדום לסגול בלבד, כשהספקטרום או מרחב הקשת, של הקולות והצבעים ואורכי הגל הידועים לנו, גדול יותר מ-10 בחזקת מאה מהגלוי לעינינו, מקרני רנטגן לאולטרא סגול, לאינפרא אדום, למיקרוגל, לגלי רדיו ולמכ”ם.

כלומר ידוע לנו שאנחנו לא קולטים בחושינו אפילו לא אלפית של אחוז, מהמציאות שברור לנו שהיא קיימת, כי אנחנו קולטים אותה על ידי המכשירים הסובבים אותנו. לא היינו מעלים על דעתנו על קיומם של קשת גדולה יותר, של קולות וצבעים ללא המכשירים האלו. ומה עם המציאויות שמעבר למכשירים שבידינו היום?
גם תפיסת הזמן שלנו מעוררת רחמים, ה”עכשיו” שלנו נמשך כשלוש שניות בלבד. אפילו יכולות הדמיון שלנו קצוצות כנפיים, הדמיון שלנו מושתת ובנוי כולו, מכח מה שראינו או חווינו בעבר בלבד, תנסה להסביר לעיוור מה זה צבע אדום, או לחרש מה זו סימפוניה, לא נוכל לדמיין שום דבר פרוע באמת. גבוליות אומללה זו, מאפיינת גם את יכולתנו לפרש את מה שאנחנו רואים, נוכל לפרש רק לפי מה שראינו או שמענו שהתרחש בעבר, אולי עם תוספת מתיחה של 5% דמיון, השערה והערכה, אך לא יותר מזה.

למעשה אין הרבה הבדל בינינו לבין תולעת, שכל עולמה מצטמצם בגזעו של עץ, וכשהיא עוברת בו עוד טבעת, היא מכריזה על גילוי אמריקה שלה. יתירה מזו, אפילו את עצמנו (לא נעים להודות), אנחנו לא בדיוק מבינים, יודעים, ותופסים. נעים להכיר!

ואל האפס המוחלט הזה, ריבון כל העולמים, בורא כל המציאויות, יורד ומרכין כל שמי שמים, ונותן לו הדרכה, הכוונה וטיפ, ואומר לו הכל יהיה תחת ידך, אם תנהג במעשיך בחכמה, אם תכלכל צעדיך בתבונה על פי הדרכתי, אם תאזין ותשמע ותציית לי, אז כל העולם כולו, זה שאינך מסוגל אפילו לקלוט ולתפוס, הכל בכל יהיה שלך, וכל העולמות כולם תלויים בך, ובמעשיך.

כמה ברורה זעקתם של מלאכי השרת: “מה אנוש כי תזכרנו, ובן אדם כי תפקדנו… תמשילהו במעשי ידיך”. מה אנוש תזכרנו, מה? זה שאפילו לא מסוגל לתפוס את מימדי הממלכה, הוא זה שישלוט בה, הוא זה שלמעשיו יש משמעות על כל הבריאה כולה? הוא, הוא שילחץ על הכפתורים שאין לו אפילו מושג קלוש עליהם?

אנו חיים את המושגים הללו מתוך הרגל וחוסר שימת לב, אבל אם אדם יחשוב על ידיעה זו מתוך התבוננות, הרי שזה דבר שמבחינת משמעותו הרוחנית והפנימית, הוא דבר שאמור וצריך להסעיר את נפש האדם בסופה אדירה, עד כדי אימה מחד, ושמחה והערצה מאידך, לתפוס איך שהכל יכול, האין סוף, שברא גלאקסיות של מיליארדי שנות אור, בוחר באומה מסויימת, והוא קורא לה “בתי, אחותי, רעייתי”, ואין מתקררת דעתו עד שקורא לה אימי, והוא אוהב אותם, וחפץ בהם ובמעשיהם, וקורא להם יום יום ומבקש מהם: “פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי…”

לחשוב על הקיטוב האינסופי שיש בין הנברא לבורא, שהרי אנחנו לא נחשבים אף לפירור אבק, לעומת הגדלות האינסופית של הבריאה בכללותה, שלא לדבר על הבורא עצמו, והוא מזכה גם אותי להיות נצחי ובן אלמוות כמוהו, ונותן לי תורה הלקוחה מחכמתו יתברך…

האם ניתן לבטא במלל בשיר או בניגון, את ההטבה הגדולה האינסופית שיש בקשר הזה, שה' יצר בינו לבינינו, להפוך אותנו מאבק פורח, לדבר שאין לו גבול, להפוך אותנו מחידלון והעדר, לדבר נצחי וקדוש, להיות מחובר למקור החיים, יוצר כל העולמות רבון כל המעשים, בעלים על הכל. והוא אומר לנו: כל האוצרות של החיים, אלה שאינך יכול אפילו לתפוס ולהכיל, לראות ולהבין, כולם פתוחים לפניך – “הרחב פיך ואמלאהו”, עד כמה אפשר להרחיב את פיה של התולעת, עד כמה…

אין נתינת התורה, אלא נתינת החיים עצמם… וזה ביאור המילים: “וחיי עולם נטע בתוכנו”, מתן תורה העניק לנו חיי עולם, חיי נצח, חיים של בני אלמוות, חיים של אהובי עליון, בניו של מלך מלכי המלכים.

ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו… אין אנחנו מספיקין להודות…