Menu

גדול הבית השני – שו”ת בית נאמן חלק ב’

לרגל חנוכת הבית הגדול - שו"ת "בית נאמן" חלק שני, נעיף מבט פנימה לבית המלא אורה, נתרשם מיסודותיו, נבואה חדריו, נחזה בזיוו ונבקר בהיכלו. והנה זה הבית גדול ורחב ידים, ככל שאתה מתהלך בו נגלים לעיניך המשתאות, צפונות ומטמוניות, חדרי משכיות, פנות חמדה וזויות, קומות תחתיות ועיליות, ופירות באדניות, מתוקות לפיות.

אין לך יום שמח כיום שבו מגיח לאויר העולם חיבור נוסף מכבשונו של מרן שליט”א. כפולה ומכופלת השמחה כאשר מדובר בכרך נוסף בסדרה המופלאה של שו”ת “בית נאמן”. מיום שמגיע לידך הספר, אתה אוחז בו ושוקע בו, ולא מניחנו עד סיום לימוד למעלה מתשעים תשובותיו. עומק העיון והבקיאות העצומה יחד עם הסגנון הנדיר והסדר הבהיר, לוקחים את לבך שבי ומעניקים טעם מיוחד, ובכלל השראה וחשק לשקידת התורה.

חלק מהתשובות הן ממש אבני יסוד במשנתו ההלכתית של מרן שליט”א, וראוי ללומדן ולשנותן, כי מלאות הן בחכמה נפלאה ויראת שמים טהורה. כך למשל המאמר בסימן ח”י (מבוא להלכות שבת), שם סולל מרן על פני ארבעים ושבעה עמודים את שביל הזהב בפסיקה. לצערנו בדורנו נדמה לפעמים שיש מוצי”ם המתחרים ביניהם מי ימצא היתר פרובוקטיבי יותר, גם כאשר אין שום קושי מיוחד, עד שנושבת אוירה שיש לנו תרי”ג בעיות והמשימה היא איך לפתור אותן, ומנגד יש מורי צדק הנוקטים בחומרות קיצוניות. בתוך הים הסוער הזה, אתה מוצא בתשובה זו “אי של שכל ישר”, כאשר מרן חותר לו דרך לא להחמיר יותר מדאי ומאידך לא להקל בלא הכרח.

כאשר מרבים להקל ללא הכרח, חייבים לקחת בחשבון גם את ההשלכות של האוירה שהדבר יוצר. “זה גורם להמוני העם” מתריע מרן “להקל יותר ויותר מה שלא חשבו ולא פללו הרבנים המתירים”. ההיתרים בעיניו הם כ”תכנית חיסכון”, שלא יעלה על הדעת לשבור אותה בכל שעה. בין השאר הוא מביא כעשרה מקורות בש”ס שנזהרו חכמים ולא פרסמו היתרים שלא יכשלו ההמון.

אי אפשר שלא להתרשם מההיקף וההתמצאות הנדירה בנבכי הפוסקים שנותנים לדברים ביסוס מוצק ומשכנע.המקלים ללא הכרח, מנופפים תמיד בטענה שכביכול אם נחמיר הרי זו כגזרה על הציבור ואיננו רשאים לגזור גזרות מדעתנו. מול טענה זו, מציב מרן המחבר כשלושים מקומות שגזרו הפוסקים אחר התלמוד גזירות מדעתם לפי מצב ירידת הדורות. וסלל בזה כלל ש”אין גוזרים גזרות מדעתנו” לא נאמר באופן גורף, רק בדבר שהוא גזירה רחוקה כחוקה בלי טעם, ובגזירה כזו אפילו בטל הטעם היום לא בטלה התקנה. ואילו תקנות שמתקנים החכמים שבכל דור לפי צורך השעה כאשר המכשול ברור ומצוי, אינם “גזרה” אלא מציאות שלא ניתן להתעלם ממנה וחייבים לעשות לה סייג. וכיון שאינם גזרה, יכולים להשתנות ולהתבטל בהתאם לתיקון המצב (גם כאן מביא מרן כמה דוגמאות לתקנות שנתקנו לשעתן ובדורות הבאים נתבטלו).

אי אפשר שלא להתרשם מההיקף וההתמצאות הנדירה בנבכי הפוסקים שנותנים לדברים ביסוס מוצק ומשכנע.

מעניין לראות איך במאמר זה שנכתב לפני כחמש עשרה שנה, מנבא מרן המחבר את הטכנולוגיה העדכנית ביותר (מי חשב אז על מכונית חשמלית אוטונומית…) כשהוא כותב באירוניה עצובה: “ומי יודע אם לא ימציאו עוד מכונית הנוסעת עם בטריות בהכוונת שלט מערב שבת ללא אש כלל, ויסעו בה אדמורי”ם וצדיקים לבהכ”נ, ועל ידם (להבדיל) רשע נוסע במכונית רגילה. לזה ישירו “שאו שערים”, ולזה יקראו עוכר ישראל וחייב סקילה. ואנה אנחנו מגיעים?…”.

עוד מן ההומור המשובח באותו מאמר, הוא כותב על תקלות העלולות לבוא משעון-שבת: “יכין הטלויזיה מבעוד יום, ויחזיק כוס הקידוש בידו בליל שבת, ועיניו צופיות אל הכדור הנכסף המתגלגל מרגל אל רגל, ובשעת חתימת ברכת הקידוש “נבעט” הכדור במזל טוב לעבר המחנה השני, ומרוב התרגשות “נבעת” הצדיק שלנו וחתם: ברוך אתה ה’ מקדש הכדור…”.

ועוד בהמשך: “ואפשר להמציא קולות גם לבטל תפלה לגמרי. קודם כל לבטל אמירת פרשת התמיד ופרק איזהו מקומן ורבי ישמעאל וכו’ כי תלמוד בבלי בלול בכל במקרא במשנה ובתלמוד (עיין בש”ע א”ח סי’ נ’ ותוס’ קידושין דף ל’ ע”א בשם ר”ת), ואח”כ לדלג פסוקי דזמרה, כי אין אנו מגיעים לקרסוליו של רבי יוסי שאמר יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום (שבת קיח:), ואח”כ לדלג וידוי ונפ”א כי הם רשות כמ”ש רב נטרונאי (הובא בטור סי’ קל”א), וכן לדלג תפלה לדוד הטה וגו’ עד עלינו לשבח עפ”ד הרמב”ם (פ”ז מהלכות תפלה הי”ז) שכתב יתחנן כפי כחו ויפטר למעשיו. וסוף דבר להתפלל “הביננו” בין בקיץ בין בחורף, כיון שמתפללים מתוך הסידור ואין חשש דאתי לאטרודי (ע’ ברכות כ”ט ע”א). ואח”כ להתפלל אחת לשלשים יום כמו רב יהודה (בסוף מסכת ר”ה) וכמו רשב”י וחבריו שתורתן אומנותן (שבת יא.).אבל אם נכיר את ההבדל בין ר”י ורשב”י לדורות שלנו, שרב יהודה היה שולף נעל אחת ומוריד גשם ואנן צווחינן כולי יומא ולית מאן דמשגח בן (ברכות כ.), נתפלל כל התפלה בשלמות ונוסיף גם “חק לישראל” וכולי האי ואולי”.

במהלך הדברים, מציג מרן מהפך מחשבתי, שבעצם החומרות של חז”ל אינן אלא קולות שמקלות עלינו את ההתמודדות. הוא ממחיש זאת בעזרת ציור חי מאיסור מוקצה: “לפני ימי נחמיה שגזרו על טלטול מוקצה (כמבואר בשבת קכ”ג ע”ב) היה מותר מן התורה לטלטל עט ודיו וכדומה ובלבד שלא יכתוב. והנה היה יהודי אחד בבית ראשון לומד בשבת בספר ישעיה, וראה אות אחת מטושטשת בו ותיקן אותה בקולמוסו, כי מן התורה אינו חייב עד שיכתוב שתי אותיות (והוא סובר כמ”ד חצי שיעור מותר מן התורה, או דבאות אחת אינה מלאכה כלל). ובא לבית המדרש והתפאר שתיקן את הספר, והודיעו לו שחייב חטאת, כי קי”ל כתב אות אחת והשלים בה את הספר חייב (הרמב”ם פי”א מה”ש ה”ט). אבל ע”י שאסרו חז”ל טלטול מוקצה בימי בית שני, אין יותר מכשולות”.


מנהג שקול

גם בהתייחסותו למנהגים שנהגו בהם בחו”ל, וכאן בארץ נהוגים אחרת מפני דעת מרן והרמב”ם, ניתן לראות את דרכו דרך המלך – התייחסות עניינית שמחד אינה נאחזת במנהג בעינים עצומות ומאידך אינה מבטלת אותו בהינף יד.

הדבר בולט בכמה תשובות בספר, בעיקר בתשובה העוסקת בשאלה אימתי ברכת הדלקת נרות שבת (חאו”ח סי’ כ”ב), שם מחזק מרן שליט”א בעיון ובבקיאות מופלאים את פסק הרמב”ם ומרן לברך לפני ההדלקה, ומאידך מלמד זכות על מנהג אמותינו בחו”ל שהיו מברכות אחר ההדלקה.

בתוך הדברים, מביא מרן שליט”א תמיהה גדולה של מרן רבנו עובדיה יוסף זצ”ל (בספר “קול סיני” עמ’ 247) על הנוהגים לברך על נר שבת אחר ההדלקה, שלפי דבריהם למה אמרו בפסחים (דף ז’ ע”ב) כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה, ולא הוסיפו גם הדלקת הנר?

אכן תמיהה מכרעת, לולי מצא לכך מרן ישוב מפתיע בפשטותו על פי מה שמצא בספרי האחרונים שבימי חכמי התלמוד עוד לא תקנו לברך על מצות נר שבת (כשם שיש מצוות רבות שלא נתקנה עליהם ברכה), ורק בימי הגאונים נתקנה ברכה למצוה זו, כחיזוק למצות הדלקת נר שבת כנגד הקראים בזמנם כידוע (כמו ברכות נוספות שתיקנו הגאונים: “אשר צג”, “ברוך שאמר” ועוד). וממילא מובן שלא הזכירה הגמרא “חוץ מהדלקת הנר”, כי לא בירכו עליו כלל.

הוכחה משמעותית ביותר לכך שהברכה נתקנה בימי הגאונים, מביא מרן מכך שהגמרא במסכת שבת תחילת פרק במה מדליקין דנה בענין הדלקת נר שבת, ואינה מזכירה כלל שיש עליו ברכה. והנה לאחר מספר דפים שהגמרא דנה בנר שבת, היא עוברת לעסוק בדרך אגב בנר חנוכה, ואז שואלת (בדף כ”ג ע”א) מה הברכה על נר חנוכה, ואחר כך שואלת על נוסח הברכה היכן “ציונו”. והשאלה מתבקשת: מדוע לא שאלה זאת הגמרא כבר בנר שבת שהוא עיקר המסכת והפרק ודנים בו כבר מספר דפים. מוכרחים לומר שהסיבה היא מפני שפשוט לא נתקנה עליו ברכה.

התגלית, המבוכה והפתרון

גם בתשובה המרתקת העוסקת במנהג לעמוד בעשרת הדברות, מרן המחבר מתייחס בכובד ראש לקושיות, משיב עליהם תשובות מניחות את הדעת, ובכל זאת מוצא פשרה שתתאים לכל הדעות.

בנוגע לתשובה זו תפס את עינינו ביאור מפתיע הבא בדרך אגב, למשנה בסנהדרין ובמקביל לגמרא בברכות, וזאת על פי תגלית ארכיאולוגית שהתגלתה בימינו:

אחד הגילויים הארכיאולוגים המשמעותיים ביותר בדורות האחרונים, הוא תפלין מסוף ימי בית שני שנמצאו במערות קומראן. להפתעת החוקרים, מלבד ארבע פרשיות הרגילות שמצויות בכל תפלין, נמצאה גם פרשה חמישית הכוללת את עשרת הדברות. הגילוי עורר בזמנו רעש גדול, והיו רבנים שניסו לטעון שכנראה אין זה תפלין אלא סתם קמיע. אלא שתפלין אלו היו בדיוק כמו הבתים שלנו בשערן וגידן וכו’.

כששמע על כך מרן שליט”א, פתר את המבוכה בעזרת בקיאותו הרחבה. הוא מצא במסכת סנהדרין (דף פ”ח סע”ב) משנה ערוכה: “האומר אין תפלין כדי לעבור על דברי תורה פטור, חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב”. במשך כל השנים משנה זו היתה פליאה נשגבה מה יכתוב אותו זקן ממרא בטוטפת החמישית, והרי אין יותר מארבע פרשיות בתורה שנזכר בהן ענין תפלין?

לאור הגילוי הנ”ל המשנה מבוארת: ידוע שבאזור מערות קומראן חיו כתות של איסיים או צדוקים שפרשו מעם ישראל בירושלים והלכו להתבודד בהרים ובמדבריות. כנראה שהם היו מוסיפים פרשת עשרת הדברות לפרשיות התפלין, וכנגדם התכוונה המשנה. בהערה מציין מרן שאחר כך הראוהו בספרי (דברים פסקא ל”ה) “וקשרתם, אלו בקשירה וכו’ ואין עשרת הדברות בקשירה”. ע”ש. ומבואר שבאו לאפוקי מדעת הצדוקים הנ”ל. ובספרו אסף המזכיר (ערך טוטפות) ציין לרש”י (דברים י”ג א’) בשם הספרי: לא תוסף עליו, כגון חמש טוטפות בתפלין, חמשה מינים בלולב, ארבע ברכות בברכת כהנים. ע”ש. ומפרש חמש טוטפות כדאמרן, וחמשה מינים בלולב שיוסיף ענף זית ע”פ נחמיה (ח’ ט”ו), וארבע ברכות שיוסיף ישימך אלהים כאפרים וכמנשה (בראשית מ”ח כ’).

מלבד זה, מבאר מרן על פי הגילוי הנ”ל כמין חומר גם את דברי הגמרא בברכות (דף י”ב ע”א) שביקשו חז”ל לקבוע לקרוא בכל יום יחד עם קריאת שמע גם עשרת הדברות, וביטלוה מפני תרעומת המינין. ופירש רש”י שלא יאמרו לעמי הארץ אין שאר תורה אמת, ותדעו שאין קורין אלא מה שאמר הקב”ה ושמענו מפיו בסיני. ע”כ. כך הבינו כל הפוסקים, ובעקבות גמרא זו התנגד כידוע רבנו הרמב”ם בתשובה (הוצאת אל המקורות סימן ס’ ובמהדורת בלאו ח”ב סי’ רס”ג) למנהג לעמוד בעשרת הדברות “מפני תרעומת המינין”.

כעת בעקבות הגילוי, מחדש מרן שליט”א כשהוא מקדים “לולי דמסתפינא” שאפשר שכוונת הגמרא בברכות “מפני תרעומת המינין” לחשש אחר, שבקריאת עשרת הדברות יחד עם ק”ש נותנים יד ח”ו לדעת הצדוקים שכותבים עשרת הדברות עם ק”ש בתפלין.

לפי פירוש זה סרה התלונה על המנהג לעמוד בעשרת הדברות לכבוד מעמד הר סיני ומתן תורה, שכיון שאינו קשור לקריאת שמע, לא חששו עד כדי כך. בזה גם מתיישבת תמיהה על הגמרא מה החשש שיבואו המינים להטעות, הרי יחד עם עשרת הדיברות קוראים גם קריאת שמע שיש בה מצוות תפלין וציצית שאינן בעשרת הדברות. ולפי האמור מיושב.

עוד בענין מנהגים, חייבים לציין מאמר יסודי בספר (חיו”ד סי’ ד’) העוסק בשאלה אם התקנות והמנהגים שנהגו בג’רבא מחייבים את יוצאי ג’רבא שעלו לארץ על מנת להשתקע בה. כדי למצוא את שביל הזהב, סולל מרן שליט”א דרך ביניים – בין הדעות שסוברות שבכל ענין יש ללכת אחר דעת מרן, לבין הדעות שסוברות שאין לשנות כלל ממנהגי הגולה. עמדתו היא שמנהגים שיש בהם חששות הלכתיות עדיף לשנות, אך על כל שאר המנהגים יש לשמור באדיקות. לצורך כך, קובע שם מרן כמה אמות מדה – מתי אפשר או רצוי לשנות המנהג, ומתי אדרבא יש לדבוק במנהג.

על יחוד

ואם במנהגים עסקינן, תגלית מיוחדת מסתתרת בתשובה בענין חדר יחוד (חאה”ע סי’ ה’), כאשר מרן מוכיח משו”ת מהרי”ל ומשאת בנימין וההפלאה (ועוד) שמנהג האשכנזים לעשות חדר יחוד מיד לאחר החופה, חדש הוא גם אצל האשכנזים, ונבע מכך שלפני כמה דורות לרוב העניות היו עורכים את חופותיהם בערב שבת (וכאן שנה רבי והושיט בקנה עשרות מקורות לדבר זה), ואז אכן היה צורך לייחד מיד כדי שלא יראה כקונה קנין בשבת, ומזה נמשך המנהג לעשות כן גם בדורות האחרונים שעורכים חופות גם בשאר ימות השבוע (תגלית זו אגב, מגדילה את האבסורד בכך שחלק גדול מהספרדים מוסרים נפשם על יחוד זה…).

מרן גם מגבה זאת בסברא הגיונית שנדמה שטרם הועלתה במסגרת הפולמוס הגדול שסובב סביב ענין זה: “וסברא הוא, דלא אישתמיט שום פוסק מהראשונים להשמיענו שצריך לעשות יחוד מיד סמוך לז’ ברכות, והשמיעונו שבירת הכוס ועוד מנהגים שונים, ועיקר החופה שהכל תלוי בו לא השמיעונו?! יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא”.

בשולי התשובה גם חוש ההומור לא נעדר: “ואמרתי דרך צחות שהאשכנזים אינם נוהגים לומר “לשם יחוד” רק לעתים רחוקות (כידוע משו”ת נודע ביהודה והרב דברי חיים מצאנז ועוד), ולכן עושים “יחוד” פעם אחת בחיים בליל החופה. אבל הספרדים שעל כל מצוה אומרים לשם יחוד, די להם בזה”.

יישוב מפתיע

 בעזרת ידיעתו בנבכי לשון הקודש והמקרא, מפתיע מרן שליט”א (בחאו”ח סימן כ”א) בישוב לאחת התמיהות הגדולות על רש”י: שלש פעמים בתלמוד (בברכות דף ב’ ע”ב פעמיים ובנדה דף נ”ג ע”א) כותב רש”י ששיעור בין השמשות לר’ יהודה מהלך חצי מיל לפני צאת הכוכבים. והוא תמוה, שאין זה כמו אף דעה – לא כמו שביאר רבה בדעת רבי יהודה דהוי תלתא ריבעי מיל, ולא כמו שביאר רב יוסף דהוי תרי תילתי מיל.

רבים מהאחרונים העירו בזה ונשארו בצ”ע. לחומר הקושיא, הגר”א מגיה בפירוש רש”י “יותר מחצי מיל”. אולם מרן מעיר כי קשה להגיה כן בשלשה מקומות. במקום זה הוא מציע לומר שלשון חצי בפירוש רש”י אינו חצי בדיוק אלא חלק, וכמו שכתב הרד”ק בשמואל ב’ (י”ט מ”א) שלשון חצי ומחצה ומחצית אינו אלא חילוק החלק מהכלל, פעמים הוא חלק כחלק בשוה כמו “חציו שרפתי במו אש” (ישעיה מ”ד י”ט). וכן הוא אומר (שם ל’ כ”ח) “עד צואר יחצה”, והצואר אינו חצי הגוף בשוה, וממנו ולמעלה אינו אלא קצת מעט מהגוף. ע”ש.

ואמנם חידוש גדול הוא לומר שזו שיגרת הלשון של רש”י, אלמלא מצא מרן שרש”י בדניאל (ח’ י”ד) מפרש את המלה “חצי” במובן “מקצת”. ואם כן, מסתבר שגם כאן כשכתב רש”י חצי מיל התכוון לומר חלק ממיל, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, אם תלתא ריבעי או תרי תילתי.

בכלל זה, לפעמים מדהים לגלות ראיות מעניינות שמרן מביא מפסוקים שלא הוזכרו בפוסקים. כך למשל, בנדון האם מברכים לגיורת שבע ברכות שבעה ימים (חאה”ע סי’ י”ט), מרן מביא ראיה ממה שכתוב בשמשון (שופטים י”ד) שעשה לאשתו שבעת ימי המשתה. ע”ש. וכן בענין העליה להר הבית (חיו”ד סי’ י”ח) הביא ראיה לדעת רוב הראשונים שקדושת המקדש וירושלים אינה בטילה לעולם – מהפסוק “והיו עיני ולבי שם כל הימים” ע”פ הגמרא ביבמות ק”ה ע”ב. ע”ש, וכן ממה שאמר שלמה המלך ע”ה “מכון לשבתך עולמים” (מלכים א’ ח, י”ג). וכן בענין פאה נכרית הוכיח שמנהג אמותינו מאז ומתמיד היה ללכת עם מטפחת – מהפסוק ברות (ג, טו) “הבי המטפחת אשר עליך”.

דבר ייחודי נוסף מצאנו בתשובות מרן, שבמהלך התשובות משובצים זהב ציצים ופרחים רמזים וסימנים קולעים, כך בתשובה הנ”ל על העליה להר הבית רמז בכתוב (ישעיה א’ י”ב) כי תבאו לראות פני (ר”ת כֹּתל) מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי (וליכנס פנימה). או בתשובה על פאה נכרית (חאה”ע סי’ כ’): “ולא בחנם נקראת הפאה באידיש בשם שייט”ל בגימט’ שטן. ואתנח סימנא “השמרו לכם פן (פאה נכרית) יפתה לבבכם”. וסיפא דקרא וסרתם ועבדתם אלהים אחרים וגו’, כמו שנתפרסם בשנת התשס”ד שרוב הפאות הנכריות הבאות מהודו הם תקרובת עבודה זרה”. או בענין חללותם של משפחת דאבי, רמז “דבר אל בני ישראל”ר”ת “דאבי”, שנתחללו ונעשו ישראלים.

עד כאן נגענו בקצה המטה של יערת הדבש, עמדנו על סִפּוֹ של הבית ואל מבואותיו לא באנו. ועוד בטרם סיימנו את “הבית השני”, כבר אנו מצפים ומייחלים לבנין “הבית השלישי” במהרה בימינו אמן.

תודה לידידי הרה”ג ר’ הלל פלוטקין נר”ו על הסיוע.

לעוד מאמרים של הרב עובדיה חן
למאמר הבא
למאמר הקודם

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרב עובדיה חן

4
10
298

מאמרים חדשים

שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0
×
ArabicEnglishFrenchHebrew
דילוג לתוכן