עצה והכוונה לסובל מדכאונות ובעיות נפשיות שונות

הנני אדם כבן 30.5. בן יחיד להורים גרושים שעלו ארצה מאוקראינה והונגריה (מדינות קומוניסטיות בהן דיכאו את הדת היהודית בפרט ואת המושג "דת" בכלל). אני חי בדירת אמי הי"ו. אני מודה לה' על מה שיש ו"מאלף" את עצמי לשמוח בחלקי, אך אם להסתכל לאמת בלבן של העיניים, שנינו חיים די בדוחק. מה גם, שנינו לבד בעולם, ללא "גב" תומך מנטלית, כלכלית ובכלל. הנני אדם הסובל מליקויים נפשיים, המוגדרים בעולם הרפואה כקשים. כגון: סכיזו-אפקטיב (סוג של מאניה-דיפרסיה), OCD, דיכאון קליני, חרדה, הפרעות אישיות קשות ועוד. בנוסף, הנני סובל מהשמנת יתר (200 ק"ג),יתר לחץ דם ודופק מואץ, קשיי נשימה והגבלה בתנועה. הוכרתי כנכה 75% ע"י המוסד לביטוח לאומי.
וכדי להמחיש מעט ברור יותר את מצבי, שכן כבוד המשיב אינו רופא, אני נוטל כ-20 כדורים ביום בממוצע וזאת ללא אמצעי עזר טבעיים. למרות שנולדתי בחו"ל (הונגריה) בבית של עולים, כבר מגיל מאוד צעיר נמשכתי ליהדות, ללא סיבה מוחשית. פשוט הרגשתי צורך. פשוט הרגשתי... ללא לימוד, ללא תחקירים, ללא שאלות. אמונה פשוטה ותמימה. ולמרות שהחולי התפרץ בי בגיל 14 ועם השנים רק הלך והחמיר, רק התחזק. אולי נחלשתי מנטלית ולא פעם הגעתי למצבי יאוש, אך כאשר נפללתי, כמו הרגשתי בעיני רוחי את ידו המושטת לי של הקב"ה. יד שמקימה אותי ומעניקה תחושה של "בני, אתה לא לבד". בעיני רוחי כמו הרגשתי את הקב"ה דואג שארגיש את חום ידו... לא פעם, כשהרגשתי רע ורק הקב"ה יודע איך הרגשתי, דימיינתי כאילו צומחות לי כנפיים ואני עף עד אליו, עד לכסאו הרם. ושם, בהיכלו, מתיישב על ברכיו ובדיבור אילם מספר לו את לבי. ואילו הוא מחבק אותי חיבוק אבהי וחם, כאילו אומר, גם כן ללא מילים, "אני כאן, אני לצדך. הכל יהיה בסדר". עד כאן הכל ציורי ויפה. אולי יהיו כאלה שיגידו "צדיק" וכו'.
אך הנה אני כבר מגיע לפרק השני של הסדרה. מפאת חוליי, אינני מסוגל, על אף רצוני הכנה והבוער עד כלות עצמותי, לקיים את מה שאני מוצא לנכון לקיים. כמו שמירת שבת כהלכתה למשל. סדר היום שלי מתחיל כך: מודה אני+נטילת ידיים, ברכות השחר, תפילה של הגאון המקובל הרב רפאל מאמו שליט"א- הדלקת נר לכבוד רבי מאיר בעל הנס ע"ה זיע"א, לפרנסה, בריאות, שמירה וזיווג, צדקה, תפילין (וידבר, פיטום הקטורת, קריאת שמע, עמידה, עלינו לשבח, י"ג עיקרי האמונה+10 זכירות), התיקון הכללי ולאחר הפסקה קטנה, תפילות מספר "כל בו לישועות" המבוסס על ליקוטי תפילות בעיקר (ישועת כלל ישראל, בנים על אבות, רפואה, פרנסה וזיווג) ולסיום אני מקנח ב"פרק שירה". מבקר לעיתים קרובות בקברי צדיקים ועוד. זה מחזק אותי ונותן לי כח. אלה השעות הכי יפות שלי.
אך לאחר מכן, כשפורצים אצלי התקפי המחלה ואני, למשל, חייב להדליק סיגריה בשבת בעוונותי הרבים, כדי להרגיע מעט את ההתקף, אני מרגיש שאני מזלזל בקב"ה, בוגד בו ומכאן מתחילים הדכאונות וכל שאר התופעות שציינתי. אני חי בקונפליקט תמידי עם עצמי. כאילו נשמתי נמצאת במזרח ואני (החיצוני) במערב. זה קורע אותי! זה הורג אותי בעודי חי! זה גרם לי ליאוש שגורר נפילות מאוד כואבות, נפילות המותירות בי פצעים פתוחים ומדממים. כאלה שמהן קשה מאוד לקום.לצערי.
לאחרונה שמתי לב, שמרבית הנפילות הנפשיות/בריאותיות שלי קשורים באופן ישיר ובעקיפין לדת. או שמא נכון יותר לומר בשל חוסר היכולת שלי להשיג בה את מה שאני מוצא לנכון. הוצאתי כספים רבים (לבטח עבורי) על שעון שבת, סיגריות אלקטרוניות, טבק להרחה וכלום. אני די אובד עיצות ומאוד אשמח לקבל שתי תשובות.
1. איך הדת היהודית רואה אנשים כמוני?
2. מה כבודו מציע לי לעשות כדי לעבוד את הקב"ה מתוך שמחה וטוב לבב, מתוך שלוות הנפש והגוף?