(אני מקצר מאד בהעתקות מאילוצי המקום באתר). מנחם במחברת פירש נפתי משכבי כמו נפת צופים. וכתב עליו דונש: ונֹֹפֶת עוד הביא / לנַפְתִּי מִשְׁכָּבִי / ומי זה המביא / דבש במקטרים. והתי"ו בְּנֹפֶת / כמו תי"ו בְּזֶפֶת / וגם תי"ו בִּשְׁפֹת / בִּשְׁפֹת הַסִּירִים. הלא תפת קום / במאזניים חתום / וחזק את תום / וכה הם נעצרים. בִּשְׁפֹת שָׁפַתִּי / בְּזֶפֶת זָפַתִּי / בְְנֹפֶת נָפַתִּי / רקיקי ביכורים. ונראה כוונתו שאם כמנחם התי''ו בנפת שורשית אז כשמדבר בעדו בעבר יהיה נָפַתִּי בקמץ ופתח ותי''ו בדגש חזק (אנא ימחל הרב המשיב לעיין שם בדברי דונש ורבינו תם ויתבאר יותר). ולכן (ומעוד סיבה) מפרש דונש נפתי משכבי קיטרתי משכבי ואין לו דומה במקרא. את השורה השלישית בשיר לא הבנתי כלל, וגם החרוז לקוי ועליה אני מבקש הסבר במטותא מינייכו, כי מי לנו עוד כרבני כסא רחמים שירדו לדעת המשורר הכותב ובפרט בעניין דקדוק. גם עניין רקיקי ביכורים בסוף השורה הרביעית לא הבנתי, שאם כוונתו ללחם תנופה ביכורים לה' (ויקרא כג,יז) א''כ צ''ל נַפְתִּי (כי דבש לא נקריב ממנו ובוודאי לא יימצא ברקיקים) ונמצא שלא הבנתי דבר.
אולי צ"ל הלא נפת קום. ופירוש השורה השלישית שהלא מלת נפת תקום כמו שיפרש בשורה הרביעית, וכך זה חתום במאזנים, כלומר לפי המשקל של זפת ושפת, וחזק את תום – ר"ל יש לחזק את הדבר התמים והנכון, וכה הם נעצרים – כך מבטאים את הדוגמאות האלו.
לגבי מה שכתבתם שהחרוז לקוי, נראה לי שזה אינו נחשב לקוי אלא חרוז דל.
ולגבי מ"ש בשורה הרביעית רקיקי ביכורים, לא נראה לי לדקדק כולי האי, ולצורך החרוז הביא רקיקי ביכורים וכוונתו שאדם שם דבש על הרקיקים שלו. אם יש צורך להרחיב עוד, תשאלו שוב.