א. כתב מרן בש"ע (סימן שכ"ח סי"ז) חולה שנפל מחמת חוליו למשכב ואין בו סכנה, אומרים לגוי לעשות לו רפואה וכו' ומשמע שלא התירו איסורי דרבנן אלא לצורך רפואתו וכדומה, כגון להקל ממכאוביו אבל אם רוצה לנוע ממקום למקום בבית או לבית הכנסת, א"א להתיר אלא אם הוא לצורך הגוף כגון ללכת לשירותים או לישון או לאכול וכדומה, ולעניין השאלה אם נחשב כחולה שנפל למשכב הדבר תלוי בהרגשתו הכללית, שאם נזקק לכסא גלגלים מחמת מכה ברגל וכדו' א"כ לא חשיב כנפל למשכב ואם מחמת חוליו אין יכול לילך בכוחות עצמו א"כ חשיב כחולה שנפל למשכב. ויש להתיר לעשות פעולות האסורות בשבת אם עושה אותם ע"י גרמא.
ב. לא הותרה שבת במקום הפסד וה"ה לצורך חולה שאין בו סכנה, אלא כשאין המלאכה נעשית ע"י האדם כגון שנותן כלי עם מים ליד האש והאש שוברת את הכל והמים נשפכים מהכלי ומכבים את האש, שנמצא שהאש הביאה את המים עליה, אבל להניח מים ליד האש שתכבה כשתגיע אליהם, לא התירו אף שהאש מגיעה מעצמה ונכבית, וכ"ש בזה שחיבור זרם החשמל נעשה ע"י פעולה של אדם שאין להתיר ולא אכפת לנו שהזרם הגיע לשם מאליו, ואפשר שאין זה חשוב כגרמא כלל.
ג. שחרור הלחיצה שגורמת את פעילות החשמל יש להקל בה במקום צורך אבל עדיף להמתין שיכבה מאליו.
ד. נראה שאין איסור בהמשך הלחיצה שהרי טעם האיסור משום מוליד (או בונה לדעת החזו"א) וכאן שכבר יש זרם אין איסור כשמקיים אותו.