הטעם שאומרים בראש חודש עולת בלשון יחיד.

1) בחזרת העמידה כשאין כהנים - האם מותר לשנות הנוסחה ולומר: ״ברכנו בברכה המשולשת הכתובה בתורת משה עבדך האמורה״ וכול׳ ״ 2) כשאין מנין מברכים בהלל ״לגמור״ או ״לקרוא״? 3) כשאין מנין מברכים ברכה אחרונה בהלל?

ידועה דעת מוה"ר הגר"מ לוי זצ"ל שהכותב אות אחת לא חשיב חצי שיעור אלא חצי מלאכה. אמנם כעת בלימוד הדף היומי כריתות דף י"ב ע"ב קרי ליה להדיא חצי שיעור

ראיתי בסידור איש מצליח שכתבו בשם הגאון הרב מצליח הי"ד זצ"ל שאם יש זמן ראוי שהמתפללים יקפלו את התפילין אחרי הקדיש, קודם מוסף של ראש חדש, ואין לחוש להפסק כי לעולם הקדיש הולך על מה שלפניו. ושאלתי היא, אם כן מדוע כתב במשנ"ב סימן נד ס"ק ו, שאע"פ שמותר להפסיק לצורכי מצווה בין ישתבח ליוצר [אפילו שעל ההפסק שם אמרו שעבירה בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה], מ"מ בין קדיש לברכו אין להפסיק אפילו לצורך מצווה. וכ"כ רמ"א בסעיף ג שם שלא יברך שם על טלית ותפילין. ואם הקדיש הוא רק על מה שלפניו, מה הבעיה להפסיק שם?

מי שנאלץ להתפלל ביחידות ביום ראש חודש האם צריך לחלוץ תפילין לפני מוסף או יכול להשאר עם התפילין מפני שאינו אומר קדושת כתר?

מנהג יהודי ג'רבה לקיים בליל ראש חודש ניסן טקס הבשישה . מאחר והשנה זה יחול בליל שבת , הילדים והנכדים לא יוכלו להשתתף .השאלה היא האם ניתן להקדים את הטקס ליום ה' בלילה ? 

איני מבין את מ"ש בסנסן ליאיר (הנד"מ עמ' שצח) שהריטב"א (מגילה יט.) מפרש את מ"ש רה"ג פושטה כאגרת שקורין אותה כאגרת פשוטה בלי מנגינת הטעמים. הנה דבריו: ואומר מורי ר' נר"ו דבדברים שבגופה כגון שרטוט ודיו עשאוה כספר ומינה שצריכה כתיבה ועיבוד לשמה שהם דברים שבגופה ובלאו הכי לא חשיב ספר כלל אבל בדבר שהוא חוץ לגופה עשאוה כאגרת לקרותה בין עומד בין יושב ולפי' נהגו לקרותה בלי פסוק טעמים ובלא הפסק הפסוקים וזהו מה שכתב רבינו האיי גאון ז"ל שפושטין אותה כאגרת. וגבי תפירה שאינה מגופה ולא מחוץ לגופה לגמרי הויא כאגרת וכספר. וקשה לי להאי כללא מה שאין מדקדקין בחסרון טעיותיה במקצתה מש"כ בס"ת שנפסל בג' טעיות בדף וי"ל שזה אינו בספר מדין ספר אלא מדין קדושה. נראה ברור שמ"ש 'וזהו מ"ש רה"ג' חוזר על 'בדבר שהוא חוץ לגופה עשאוה כאגרת', ולא שבא לפרש את דברי רה"ג נגד הבנת כל הגאונים והראשונים.

בראש חודש מה המנהג הכי טוב האם רק לחלוץ התפילין לפני מוסף משום הפסק בין הקדיש למוסף או שגם כל הציבור יקפל ?

למה ביום שבת אנו הספרדים לא אומרים שיר ליום השבת לאחר שחרית הרי זה השיר שהיו שרים על קרבן התמיד של שחר במקדש כדאיתא בסוף מסכת תמיד ובר"ה (לא.) ולאחר קרבן מוסף היו אומרים שירת האזינו כדאיתא בר"ה (לא.). האם יש מקור ברור לכך שצריך או לא צריך לומר מזמור שיר ליום השבת בחכמי הספרדים, שלא ראיתי דבר זה כתוב בסידורים, אלא רק כיש נוהגים. ומה נשתנה שבת לגריעותא שגם מי שאומר מזמור שיר ליום השבת לא אומר השיר שהיו הלויים אומרים על הדוכן? האם בשבת ר"ח אומרים ברכי נפשי לאחר מוסף, כי לא ראיתי שנוהגים לומר ברכי לאחר מוסף שבת ר"ח ולכאו' מאי שנא? האם בשבת חנוכה אומרים מזמור שיר חנוכת הבית לדוד כי גם לא ראיתי שהספרדים נוהגים בכך ולכאו' מאי שנא?

ברייתא בחולין ט"ו ע"א: "המבשל בשבת: בשוגג יאכל, במזיד לא יאכל – דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: בשוגג יאכל במוצאי שבת, במזיד לא יאכל עולמית. רבי יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג יאכל במוצאי שבת – לאחרים ולא לו; במזיד לא יאכל עולמית – לא לו ולא לאחרים". רש"י בשיטת ר"מ: "{יאכל} הוא עצמו ובו ביום, ואין צריך להמתין עד הערב בכדי שיעשו, דהא דאמרינן בעלמא לערב בכדי שיעשו, לית ליה לר"מ אלא היכא דעבד ישראל איסורא ובמזיד דאיכא חיובא, דלא נמטייה הנאה מאיסורא, אבל בשוגג לא. {במזיד} דאיכא איסורא, {לא יאכל} בו ביום עד שתחשך ובכדי שיעשו, והוא הדין לאחרים נמי דאסור למיכליה בו ביום. דטעמא, משום דלא נמטייה הנאה מאיסורא הוא, וכי שהי לאורתא בכדי שיעשו – לא מטי לו הנאה מיניה..." מדוע בד"ה {במזיד} כותב רש"י "דאיכא איסורא"? לכאורה, היה עליו לכתוב "דאיכא חיובא", שהרי לא בכל איסור יש חיוב! ואם נאמר שאין בין איסור לחיוב דבר, הלא בד"ה {יאכל} מפריד רש"י עצמו בין "איסורא" ל"חיובא": "...היכא דעבד ישראל איסורא, ובמזיד, דאיכא חיובא". כלומר, לא מספיק איסור, אלא איסור שנעשה במזיד ועל כן מוליד חיוב, וכיצד יאחד ביניהם בד"ה הבא?