שמעתי שכתוב בתחילת ספר פטיש החזק חלק ב' שמרן ראש הישיבה שליט"א, היה מנקד את הסידור מגיל 4-5. אבל כתוב במקור נאמן סימן תתקס"ה, שמרן ראש הישיבה למד עברית בגיל 5 איך זה מסתדר?
מספיק כשר. והטעם הוא שמצות חינוך מטרתה להרגיל את הקטן לקיים מצוות גם כשיגדל, וגם אדם גדול מעיקר הדין יכול לנענע בלולב “כשר”, לכן לולב “כשר” “משיג” את מטרתו במצות חינוך הילד. אולם, אדם בעל אמצעים, יכול לקנות לבנו לולב מהודר, מצד דוגמא אישית, שעל מצוות לא חוסכים, וזוהי חומרא ולא עיקר הדין. ועיין כעין זה שפסק בספר חזון עובדיה (סוכות עמ’ קנב סעיף כ’) שמותר לכתחילה לתת לקטן לאכול פירות או תבשיל אורז וכד’ מחוץ לסוכה. ע”ש.
חפשנו ולא מצאנו בספר מלכי תרשיש ועוד, אולי תשלחו לנו את השושלת שמצאתם וננסה לברר לפי זה. [בכלליות ר’ כליפה הראשון היה ברובע הגדול, והשני היה ברובע הקטן].
בספר מלכי תרשיש (אנציקלופדיה של חכמי תונס) לא הביא את החכם הזה, אבל מצאתי בהסכמת רבה של תוניסיה מהר”ח בלעיש זצ”ל להוצאת הספר ויזרע יצחק למוה”ר מהר”י טייב זצ”ל שהזכירו לשבח. עיין שם.
אכן דברי הריטב”א תמוהים מאוד לכאורה. אח”כ ראיתי שגם הרב יד מלאכי כלל תקנ”ו הרבה לתמוה על דבריו, והביא שכן תמה הכנה”ג. וכיון שכת”ר עיין בדבריהם (כמובא בשאלה) וראה שהם התפלאו הפלא ופלא ונשגב מבינתם, מה נעני אנן בתרייהו. ועכ”פ אם יהיה לכת”ר תירוץ נשמח לשמעו.
ב”ד הגדול כנראה זה של תונס (שהוא של כל המדינה), וב”ד העיר הוא של ג’רבא. לגבי האפוטרופא הכוונה לאפוטרופא של הבחור בן ציון חניה שתרם את הוצאת הספר כמבואר שם, ולא ליורש של רבי חיים כהן.
יש בזה מחלוקת, בשו”ת התשב”ץ ח”ג סי’ קל”ה תופש שבאמת הוא הוא יוחנן שיצא לתרבות רעה, והגר”א (אמרי נועם ברכות כ”ט ע”א) תופש שהיו שנים יוחנן כהן גדול, ואביו של מתיתיהו היה צדיק עד סופו.
ברור שכבודו של מהר”ש גרמיזאן זצ”ל גדול מאוד, ואף חלק משמועותיו מובאות בבית המדרש. ומה שאנו ממעטים לעסוק בו ותורתו מונחת בקרן זוית לצערינו, כבר אמרו חז”ל הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל, ועוד ספרים רבים ונכבדים שלצערינו אינם ידועים כלל, או מעט עסוקים בהם.
אדרבה כבודו נראה שהדבר כואב לו, יקום ויעשה מעשה ויוציא ספרים אלו לאורה, וודאי שזכותו של מהר”ש גרמיזאן תגן עליכם אלף המגן.
אוי לנו על שברנו כי הגענו בדורנו לשפלות כזאת, ודברים שהיו פשוטים וברורים בכל הדורות, נתהפכו בימינו, ואיסורי תורה חמורים ותועבה, נעשו בימינו מותרים בפרהסיא ובגלוי, ודברים שהיו מתבייישים מהם בעבר ומבינים שמעשה נתעב ובזוי הוא, ואף מי שעשאו מחמת יצרו הרע, הבין שמעשה איסור הוא. נעשה בימינו גאוה וגסות ומשתבחים בזה, דבר שהיה מושכל ראשון ופשוט אצל כל בן דעת שאסור באופן מוחלט, נעשה בימינו מקובל ואפשרי. ומי שמוחה וזועק מכאב לב, בזים ולועגים לו, ובעוה”ר נתקיים בנו הפסוק “וסר מרע משתולל”, כדרשת חז”ל בסנהדרין (צז.). ע”ש.
ולעצם השאלה הנה אע”פ שהם חוטאים בכל מקום, וגם אם לא יבואו אתכם, יחטאו במקומם, ואין אתם מוסיפים להם על עוונם, וחטאם ישאו. מכל מקום הרואה עבירה, פעם אחר פעם, מתקרר לבו לאט לאט. ומה שבפעם הראשונה אומר אוי, וחמור בעיניו, בפעם השניה אינו זועק אותה זעקה, ובשלישית בשקט וברביעית לא נורא, וכן הלאה.
ולכן אף שאין בכחנו למחות בעוה”ר, כי אין דורנו דומה יפה, ומה בכחנו לעשות, מכל מקום להתחבר לזה אין לנו. ואף שאין להרחיק, מכל מקום אין לקרב. ויש להתפלל עליו שיחזור בתשובה, ושה’ יכניס בלבו את הדרך הנכונה והישרה. כנלע”ד.
ובקרוב יקוים בנו הפסוק “ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ”.
הרבה פעמים ילדים ששולחים אותם לפנימיות בגיל צעיר הם ילדים שיש להם בעיות בבית, או שהמשפחה חילונית או מקולקלת, (ואני מכיר אישית בחורים תמימים וטובים שנפגעו מזה), לכן לא מומלץ לשלוח ילד לפנימיה בגיל כזה.
לגבי הבעיה שהמורה והמנהל לא ישלחו אותו לישיבה טובה, כמדומה שזה תלוי בכם, תשקיעו בו בשנה הבאה שילמד טוב טוב את החומר, (ואם בכיתה זה לא מספיק תוסיפו לו אברך וכיו”ב), ותבקשו שיבחן בכמה ישיבות ואח”כ נחליט היכן נשים אותו, ואחרי שהדבר יהיה תלוי בידכם תראו איזה ישיבה מתאימה לו.
יתכן שאיני מכיר היטב איך המערכת אצלכם מתנהלת והפתרון שכתבתי אינו מעשי, אך לענ”ד אפשר לחשוב ולמצוא פתרונות טובים לבעיה שהזכרתם בלא לשלוח את הילד לפנימיה, בפרט שאתם מתחילים לחשוב כבר מעכשיו ולא ברגע האחרון…
