לאכול במסעדה במדרחוב ♦ אברכים שרוצים לעשות “על האש” במקום ציבורי ♦ אכילת ארטיק או גלידה ברחוב ♦ לתת לאכול למי שאינו מברך ♦ להגיש אוכל באירוע או במסעדה למי שאינו מברך ♦ עניית “אמן” באמצע האכילה ♦ ועוד.

וביום השמיני ימול בשר ערלתו (יב. ג)  

ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב

אדם כי ימות באוהל (יט. יד)   “מנין

למעשה אין לקב"ה חפץ בתרומות המשכן, אלא ה’ חפץ בנדבת הלב, כמו שאמרו חז"ל "רחמנא לבא בעי" (סנהדרין ק"ו ע"ב), ולכן ערכה של התרומה אינו נמדד בשוויה הממוני, אלא בעמל ובטורח שהושקעו בה.

בפסוק שלפנינו מבואר כי חיוך – כן חיוך! – משיב נפש יותר מכוס חלב ביום שרב, מחמם לב יותר מכוס יין שרף ביום חורפי. איך אומר הפתגם? "חיוך לא עולה כסף אך שווה זהב".

מורה נכנס לכתה ומציג בפני תלמידיו גיליון נייר

שחט לו חכם צדקה את היונים בחצר בית הכנסת, ולפתע נשמעה שריקה ופגז התפוצץ סמוך אליהם. נאנח חכם צדקה והודיע ליהודי כי השחיטה נפסלה, שכן מן הסתם מחמת הבהלה נגרמה שְׁהִיָּה הפוסלת את השחיטה.

 אבל כיון שאין ידיעתו כידיעתנו והיא מסוג אחר לגמרי, אין פה מקום לסתירה כלל, וכמו שאדם רואה בעד החלון שראובן רצח את שמעון, ואיש לא יטעון שראייתו של הרואה "הכריחה" את מעשה הרצח, כך ידיעת הקב"ה את העתידות היא כעין הראייה שלנו את ההוה, כי הוא יתברך למעלה מן הזמן, ועבר והווה ועתיד שוים לפניו. והוא היודע והוא הרואה שפלוני "יבחר" לו דרך זו, בלי שזה מכריח את האדם לעשות מה שעשה. 

מסופר כי באחד הלילות נשמעו נקישות בדלת ביתו של הכתב סופר. בפתח עמד אחד מבני העיירה שבא על מנת לבקש את עזרתו של הרב. בנו קודח מחום, ועתה באמצע הלילה כל בני העיירה נמים את שנתם ואינו יודע ממי לבקש עזרה. אמר לו הרב: הנה אתן לך את הצעיף שאני מתעטף בו, תניח אותו על ראש הילד וזה בעז"ה יעזור. ובתנאי שלא תגלה לאף אחד שהגעת אלי, וגם תחזיר לי למחרת בבוקר את הצעיף. עשה היהודי כדבר הרב, וראה זה ….