בכל דרכיך דעהו !

הפרשה מתחילה בפסוק “אם בחוקותי תלכו”. ויש להבין מה משמעות המלה “תלכו”, מה שייך לשון הליכה לחוקות התורה? לכאורה, מתאים יותר היה לומר “אם את חוקותי תשמרו“?

האור החיים הקדוש ביאר בזה כידוע ארבעים ושניים ביאורים. בביאורו הרביעי הוא מפרש: “באומרו 'תלכו', על דרך אומרו (משלי ג') 'בכל דרכיך דעהו' וגו', וכתב רמב”ם בפרק ג' מהלכות יסודי התורה (הלכות דעות) וז''ל: ישים אל לבו כדי שיהיה גופו שלם וחזק כדי שתהיה וכו' לדעת את ה', שאי אפשר שיבין ויסתכל בחכמות וכו', נמצא המהלך בדרך זה כל ימיו, עובד ה'. ע''כ. והוא מאמר הכתוב כאן אם בחוקותי תלכו – בשביל עסק התורה, תלכו בכל דרככם: באכילה וכו' במשתה בדיבור וכו' בכל מעשה המסובב מהטבעיות”.

על היהודי הלומד ועוסק בתורה, לשלב את ההלכות עם ההליכות. ההנחיות הניתנות בתורה צריכות להיות נר לרגליו וללוות אותו בכל עת ובכל מקום. בין בתוך בית המדרש ובין מחוצה לו. יהודי אשר בבית המדרש מתנהג כשורה, ואילו ברחוב פושט צורה ומתנהג שלא כדרך התורה, הרי שעושה את התורה פלסתר ומחלל את ה'.

בגמרא בברכות (י”ז ע”ב) מובא: “מרגלא בפומיה דרבא (שגור בפי רבא) תכלית חכמה, תשובה ומעשים טובים, שלא יהיה אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, שנאמר: 'רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם'” (תהלים קיא, י). מדברי רבא אנו למדים עקרון יסודי, שמטרת הלימוד היא כדי שתהיה חכמת התורה חלק בלתי נפרד ממנו, שתשנה את טבעו ואישיותו.

משלו על כך משל לאדם שנכנס לבית שוקק ומואר, וראה אנשים לבושי הדר מסבים סביב שולחנות ערוכים, עמוסים במגדנות ותבשילים, שתיה ומעדנים, כסעודת שלמה המלך בשעתו. הכל היה נראה מושלם.

בתום הסעודה, קמו המסובים ופנו איש איש אל ביתו. רק אדם אחד נותר לשבת במקומו ולא נע ולא זע ממנו. למרבה הצער, התברר כי האיש הינו קטוע רגליים שאינו מסוגל להתנייד בכוחות עצמו. רק בשעה שכולם יצאו, ניכר ההבדל בינו לבין האחרים שישבו עמו.

דרך משל זה לימד הגאון רבי נחום זאב זצ”ל, כיצד ניתן לעמוד על טיבו של אדם. בתוככי בית המדרש, לא ניכר כל כך ההבדל בין הלומדים, אולם כאשר יוצאים לחיי המעשה, או אז אפשר להבחין ביניהם. ועל זה המליצו את הפסוק: “שתולים בבית ה' בחצרות אלוקינו יפריחו” (תהלים צב, יד), מתי ניכר ש”שתולים בבית ה'”? כאשר “בחצרות אלוקינו יפריחו” – כאשר גם בחצרות – מחוץ לבית המדרש – הם פורחים ומשגשגים.

בימי מלחמת השחרור, לומד היה הראשון לציון הגאון רבי מרדכי אליהו זצ”ל בחברותא עם חכם צדקה הזקן, שהיה צדיק נשגב. פעם הגיע לבית המדרש יהודי כשבידו יונים ובפיו בקשה לשוחטן.

שחט לו חכם צדקה את היונים בחצר בית הכנסת, ולפתע נשמעה שריקה ופגז התפוצץ סמוך אליהם. נאנח חכם צדקה והודיע ליהודי כי השחיטה נפסלה, שכן מן הסתם מחמת הבהלה נגרמה שְׁהִיָּה הפוסלת את השחיטה.

הרב אליהו שעמד לידו, לחש לחכם צדקה: ''ידעתי שכבודו יחוש לבעיה זו, ובשעה שנפל הפגז שמתי לבי לראות שאין הפסקה בשחיטה” (מה כל אחד מאיתנו היה חושב כשנופל פגז בסמוך… ואילו הרב שכל מעייניו היו בתורה, גם בשעת בהלה כזו חשב מה תהיה מה הבעיה ההלכתית ודאג למנוע אותה).

הרב צדקה השיב כי בכל זאת הוא חושש, וביקש להביא יונה אחרת. תמה הרב אליהו “מאיפה אביא יונה עכשיו?”. השיב לו הרב צדקה שילך לחפש. והנה מיד כשיצא הרב לרחוב, בא לקראתו יהודי מוכר יונים שהסכים למכור לו יונה בכמה פרוטות.