פרשת תזריע – ברית המילה מקיימת את העולם

וביום השמיני ימול בשר ערלתו (יב. ג)

את גודל מעלתה של מצות ברית מילה, לומד מרן החיד”א בספרו “יוסף תהלות” (על תהלים קמז, יד) ממה שאמרו במדרש (ילקוט שמעוני תולדות רמז קי”א): “אמר יעקב לעשיו אחיו, שני עולמות לפנינו עולם הזה ועולם הבא, העולם הזה יש בו אכילה ושתיה ומשא ומתן לישא אשה ולהוליד בנים ובנות, אבל עולם הבא אין בו את כל אלו, רצונך, טול אתה עולם הזה ואני אטול עולם הבא!”.

ולפי זה קשה, איך מיפר יעקב את ההסכם ונהנה מהעולם הזה, נושא אשה, יש לו ילדים ורכוש ועוד?

מסביר מרן החיד”א לפי מה ששנינו בגמרא (ב”מ כ”ד ע”א): “היה ר”ש בן אלעזר אומר המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס ומן זוטו של ים וכו’, הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשין מהן”. ועוד אמרו חז”ל שאלמלא מילה ותורה לא נתקיימו שמים וארץ והעולם היה נחרב (כמ”ש “כה אמר ה’ אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי”, ירמיה לג, כה). נמצא שאנחנו בני ישראל, בכך שאנו מקיימים ברית מילה ולומדים תורה, אנו גורמים שיתקיים העולם ומצילים אותו מחורבן, ואם כן נחשבים אנו כמי שמצילים מזוטו של ים, ולכן הותר לנו להנות מהעולם הזה.

וכתב מרן החיד”א לרמוז כל זה בפסוק “השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך השולח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ דברו” (תהלים קמז, יד- טו), ופירושו כך: באיזו זכות אנו נהנים משלום ושלוה (“השם גבולך שלום”), עושר פרנסה ושובע (“חלב חטים ישביעך”)? בזכות “השולח אמרתו ארץ” – זו ברית המילה הנקראת “אמרתך” (כמ”ש “שש אנכי על אמרתך“, תהלים קיט, קסב). וכן בזכות “עד מהרה ירוץ דברו” – אלו דברי התורה (כמ”ש “דבר צוה לאלף דור”, תהלים קה, ח) שהם מקיימים את העולם, ובזכותם אנו חיים.

*

השר הגדול רבנו דון יצחק אברבנאל זצ”ל, שימש כשר האוצר של מלך ספרד. חיבה והערכה רבה רחש המלך לשר אוצרו הפיקח שהעמיד את כלכלת מדינתו בקרן אורה. אך שאר השרים הסובבים את המלך היו אכולי קנאה לרוב קרבתו והצלחתו, ובלבם רחשו משטמה עזה כלפיו.

בכל עת ניסו לערער את מעמדו אצל המלך, אך המלך שהכיר את אמונו ויושרו דחה את טענותיהם, ומעמדו של רבי יצחק נותר יציב בעינו.

פעם טיכסו השרים עצה רעה כנגדו, עד שעלה בלבם רעיון לפנות אל המלך ולהציע לפניו להעמיד בנסיון את נאמנותו על ידי שיחוייב להגיש דין וחשבון מפורט על כל רכושו. לאחר הפצרות רבות מצדם, ניאות המלך לדבריהם, וכשבא לפניו השר רבי יצחק, ביקשו להגיש לפניו פירוט של כל עשרו ונכסיו.

תוך שלשה ימים, הגיש השר את חשבון רכושו בכתב, כאשר הסכום הסופי הגיע לשבע מאות אלף דינרים בלבד.

כשראו השרים את החשבון, לגלגו ואמרו למלך: “הן רק ארמונו של השר היהודי שוה כפליים מן הסכום הזה, ומה עם הבית ברחוב פלוני, והשדות במקום פלוני… ראה המלך איך עשה אותך היהודי ללעג וקלס…”.

הזעיק המלך שמאי להעריך את נכסי שר האוצר, והלה אישר שהחשבון שהגיש שר האוצר אינו מגיע למחצה לשליש ולרביע מנכסיו.

ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו על שהשר הנהנה מחסדו ומאמונו עשאו לצחוק ולקלס.

בתוך כך, קרה מקרה נוסף שהעצים את זעפו של המלך על שר האוצר. היה זה כאשר גילה כי לידי שר החוץ הגיעו מסמכים סודיים אשר רק עיני המלך ושר אוצרו היו אמורים לשוזפם. כאשר בירר אצל שר החוץ מנין הגיעו אליו מסמכים אלה, האשים את השר היהודי ללא הינד עפעף. כשראה המלך כי שר האוצר הגדיש את הסאה, חרה אפו מאד, וגמר בלבו להוציאו להורג. אולם מאחר וידע היטב כי הציבור אוהד ומעריץ את שר האוצר אשר בחכמתו השכיל לכלכל כהוגן את כספי המדינה והביא רווחה והוזלת מחירים, החליט להורגו בסתר.

הסתובב המלך כארי בסוגר עד אשר עלה במוחו רעיון מבריק כיצד יבצע את הדבר. במרחק ארבע פרסאות מעיר הבירה, שכן מפעל לייצור לבנים, אשר בו בוער היה כבשן אש יומם ולילה. מזימתו של המלך היתה לשלוח את שר האוצר למפעל הלבנים עם איגרת סגורה, אשר בה פקודה מאת המלך להשליך מיד את מוסר האיגרת אל הכבשן. כך, חשב המלך, יתנדף השר היהודי מן האופק, מבלי שיוודע הדבר לקהל הרחב, ואף בעל המפעל לא ידע את מי השליך לאש!

ללא שהות מיותרת, קרא המלך לפניו את שר האוצר, מסר בידו אגרת מלכותית חתומה בחותם המלך, וציוה עליו ללכת באופן דחוף אל מפעל הלבנים, ולמסור את האגרת לידו של בעל המפעל. באגרת היה כתוב: “פקודה סודית לבעל המפעל! מיד עם קבלת האגרת, באין אומר ודברים, קח את מוסר האגרת והשליכהו אל כבשן האש עד שישרף”.

שר האוצר שלא ידע מאומה על מזימתו הרעה של המלך, הזדרז לקיים את פקודתו. אסר את מרכבתו, ועלה עליה בדרכו אל המפעל, כשאליו נלווה משרתו הנכרי. הם יצאו את העיר בקצב מהיר, והנה על פרשת דרכים הבחינו ביהודי המאותת להם לעצור את המרכבה.

הורה השר להיענות לו, והיהודי ניגש בהתרגשות ואמר: “אדוני השר, לפני שמונה ימים נולד לי בן זכר, והזמנתי מוהל לבוא היום אל ביתי למול את בני. לצערי, חלה המוהל, ונבצר ממנו לבוא. עתה נפשי בבקשתי שיואיל כבוד השר, שיודע אני שהוא מוהל מומחה, לבוא אל ביתי לקיים מצות התורה “וביום השמיני ימול בשר ערלתו”.

הרהר קמעא השר רבי יצחק, וחכך בדעתו, הן מצד אחד עלי למלא פקודת המלך בדחיפות, ומצד שני יש חשש לביטול מצות עשה של המילה ביום השמיני, וכי אפשר להתחמק מקיום מצות מלך מלכי המלכים מפני פקודתו של מלך בשר ודם?!… מה עשה? בלית ברירה, קרא למשרתו הנכרי וציוהו להמשיך בנסיעה ולמסור את האגרת לידי בעל המפעל. לקח המשרת את האגרת בידו, והמשיך נסיעתו במרכבה.

הלך השר רגלי לבית אבי הבן היהודי למול את בנו. אחר הברית, הפצירו הקהל בשר המוהל לשבת ולסעוד עמהם סעודת מצוה של המילה. לא יכול היה לסרב להם, וישב לאכול אתם, ובהיות שהיה חכם גדול בתורה, נשא דבריו באמצע הסעודה בדברי תורה משובבים נפש, כיד ה’ הטובה עליו. בסיום הסעודה, אף העניק לאבי הבן מתת יד נדיבה לקניית צרכי היולדת והנימול. רק לעת ערב, לקח לו סוס אחר ונסע אל מפעל הלבנים.

כאשר הגיע למקום, השתומם לשמוע מפי בעל המפעל, כי לפי פקודת המלך באגרתו הסודית, הוצא המשרת שלו להורג והושלך חי לתוך כבשן האש. בעל המפעל הוסיף וציין באזניו דבר מעניין, שבשעה שהשליכו את המשרת, התוודה על עוונו והצדיק עליו את הדין שמגיע לו משפט מות, בהיות שבגד באדונו השר היהודי, וגנב מסמכים סודיים של שר האוצר ומסרם לידי שר החוץ.

השתאה שר האוצר, ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד, כאשר הבין מה היה צפוי לו, אילו היה מוסר בעצמו את האגרת הסודית לבעל המפעל… אלא שנתקיים בו “שומר מצוה – לא ידע דבר רע”, “צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו”. סיפור גניבת המסמכים הסודיים היה חידוש בעיניו, וכמו מאליו החל פיו לשבח ולזמר לפאר ולרומם להודות ולהלל לה’ יתברך, השומר נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם.

למחרת ציפתה למלך ספרד, הפתעה. כבכל בוקר, התייצב בארמונו שר האוצר היהודי מוכן לעבודה. עיני המלך נפערו בתמהון, כאילו ראה מת שקם לתחיה, ובתדהמה רבה שאל את רבי יצחק אם ביקר במפעל הלבנים. סח לו שר האוצר את הסיפור כהוייתו, וסיים בוידויו של המשרת.

נבוך המלך ולאחר מכן הישיר אליו מבט חודר ואמר: “עתה ידעתי כי איש צדיק אתה, ששמר אותך ה’ ונשארת בחיים, ושר החוץ פשע בגניבת המסמכים הסודיים על ידי המשרת שלך”.

מיד נתן המלך פקודה לתלות את שר החוץ הפושע ולהעבירו מן העולם, ולאחר מכן, פנה המלך אל השר היהודי ואמר: “טענה אחת נותרה בלבי כלפיך, הן הגשת לי חשבון על רכושך, אך רק פתי יאמין לסכום שכתבת בו…”.

“יסלח לי האדוני מלך” קד רבי יצחק אברבנאל “אמנם יש ברשותי הון רב כהנה וכהנה, אך אינני מחשיבו לרכושי, שכן בפקודה אחת של המלך יוכל להחרים הכל לאוצרו, ומי יאמר לו מה תעשה. כשדרש אדוני המלך את פירוט רכושי – הגשתי את חשבון הכספים שנתתי בימי חלדי לצדקה. כספים אלו – שלי הם, ואת זכויותיהם לא יוכל איש ליטול ממני”.

“צדקת ממני” הודה המלך, “לרוב יושרך וצדקותך, שמר עליך אלוקיך שניצלת ממות בטוח, ובא רשע תחתיך”.