פרשת חוקת – בזמן הלימוד – כל העולם ‘מת’

אדם כי ימות באוהל (יט. יד)

“מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה? שנאמר ‘זאת התורה אדם כי ימות באהל'” (ברכות ס”ג ע”ב)

רעב וצמא הגיע הרשל’ה לבית דודו שבעיירה מרוחקת. התקין לפניו הדוד סעודה דשנה, ותוך כדי אכילתו היה מטרידו בשאלות משאלות שונות:

–‏ “מה שלום רֶבּ יאנקע’ל?” שאל הדוד.

–‏ “מת”, ענה הרשל’ה קצרות ושב לתבשיל שלפניו.

‏–‏ “ואשתו?”

–‏ “מתה”.

–‏ “ובניו?”

‏–‏ “מתו”.

כיון שסיים הרשל’ה להשקיט רעבונו, הבחין שכל הסובבים אותו גועים בבכי. “מה קרה?” הוא שואל בהפתעה.

“כל משפחתו של רב יאנקע’ל שבקה חיים, והיאך לא נבכה?” הצליחו בקושי לענות תוך כדי התייפחות.

“סליחה, לא התכוונתי”, התנצל הרשל’ה, “ב”ה כולם בריאים ושלמים. אבל בשעה שאני אוכל – כל העולם חשוב בעיני כמת“…

כיצד אפשר להתגבר על כל המכשולות והטרדות שמערים היצר ולקבוע עתים לתורה ללא הפרעה?

עצה טובה לכך לומד החפץ חיים זצ”ל ממה שאמרו חז”ל “אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה”. כשאדם יתאר לעצמו כאילו הוא מת, וכאילו כל הסובב אותו אינו קיים – לא ימצא שום תירוץ לדחות את לימוד התורה.

ופעם סח הגאון רבי שאול דוייק זצ”ל לידידו הגאון רבי סלמן מוצפי זצ”ל: “בכל פעם שאני מתיישב ללמוד, מרגע שאני פותח את הספר, מדמה אני בנפשי כאילו מת אנכי, מוטל מתחת לאדמה, ואין אני זקוק לא למזון ולא לשתיה, ולא מטרידים אותי קור וחום. כל כולי פנוי ללימוד תורה (הובא בספר “דורש ציון” במדבר עמ’ שע”ג).

וכיצד ניתן להגיע למדרגה שזו תהיה התחושה?

מרן החיד”א בספרו “שמחת הרגל” (רות דף מ”ג ע”א) כותב שכדי להגיע לזה יש לראות את העולם הזה כעולם זמני ועראי. ומדייק זאת ממה שנאמר “אדם כי ימות באהל” – “אם ישים אל לבו שדירת העולם הזה היא כמו אוהל שאינו קיים, אז יצליח, והנה סולם מוצב ארצה לעלות מדרגה אחר מדרגה עד שיכניע הגוף במיעוט אכילה ושתיה ושינה ושאר הנאות, עד שלעיני אנשים הלכודים בפח יצרם נראה כאילו הוא מת, וחייו אינם חיים, אז יצליח ואז ישכיל בתורה, כי לפי האמת הוא חי והם פגרים מתים“.

החפץ חיים הביא על כך משל לסוחר גדול שהיה טרוד במסחרו מבוקר עד ערב. מרוב טרדותיו, לא היתה לו שהות להתפלל בצבור, ובטח לא לקבוע עתים לתורה.

חלפו השנים ושיער לבן החל מבצבץ בזקנו. כוחו תש, והוא החל לחוש כי קצו קרב ובא, ולא ירחק היום בו יהיה עליו ליתן דין וחשבון על מעשיו לפני מלך מלכי המלכים. אי לכך, החליט יום אחד בהחלטה נחושה כי עליו להכין ‘צידה לדרך’, ולצורך זה עליו לשנות את סדר יומו.

למחרת עם שחר, נטל עמו את תפיליו והלך לבית הכנסת. תמהה אשתו “מה יום מיומיים?!”. “יש לי אזכרה” תירץ “חייבים לכבד…”. לאחר התפלה נותר במשך שלש שעות בבית המדרש כדי ללמוד.

כאשר סוף סוף הגיע לחנות, קידמה אותו אשתו בפליאה על פשר איחורו: ”הלא ידעת כי בשעות אלו הומה החנות סוחרים הממהרים לדרכם, ומה לך כי התמהמהת מלבוא?”. התחמק הבעל מלהשיבה, רק אמר כי היה טרוד בענין חשוב מאד ונאלץ להתעכב. וכך במשך כמה ימים היה מאחר לבוא לבית המסחר ומתחמק מלספר לאשתו היכן שהה.

בוקר אחד פקעה סבלנותה של האשה, וכאשר ראתה ששוב משתהה הוא מלבוא לחנות, סגרה את החנות, ויצאה לתור אחריו, ולברר פעם אחת ולתמיד להיכן נעלם בעלה מדי בוקר.

מה רבה היתה תמיהתה וכמה גדול היה קצפה, כאשר בהגיעה לבית הכנסת נתברר לה כי בעלה נמנה בשעות אלו על חובשי בית המדרש. יושב הוא רכון על ספריו, מעוטף בטליתו ומעוטר בתפיליו והוגה בתורה.

ראתה את הַשַּׁמָּשׁ עומד בחוץ, וביקשה ממנו לקרוא לבעלה. ניגש אליו השמש ואמר לו “אשתך מחפשת אחריך וממתינה בחוץ”. השיבו “תמסור לה שאמרתי שאני כעת… מת“. נדהם השמש לשמע תשובתו וסבר כי נתבלעה עליו דעתו.

יצא החוצה ואמר לאשה בעדינות: “תראי, אני פוחד שמא דבר מה ארע לבעלך, הוא אמר לי למסור לך שהוא… מת”. נבהלה האשה. פחד הזדחל אל לבה ואף היא החלה לחשוב כי השתבשה עליו דעתו.

בשעה עשר בבוקר הגיע סוף סוף לחנות. אך דרכו רגליו על מפתן הדלת, וכבר השיגוֹ קולה הרועם של אשתו: ”מה אתך? האם יצאת מדעתך?! החנות מלאה קונים ואתה יושב שם ולומד?! מילא ההפסד שהנך גורם לנו, אבל כלום אפשר להפסיד לקוחות קבועים, בשעה שמכל עבר ישנם סוחרים המתחרים בנו?!”.

“מדוע תכעסי?” השיבהּ בעלה בקור רוח “וכי אינך שמחה שהמת חזר לחיים…”.

לאחר מכן ישב והסביר לה ברצינות: ”שמעי נא רעייתי ועני לי מה היית עושה לוּ בוקר אחד היה מגיע זמני להפטר מן העולם? כלום היית יכולה לדחות את מלאך המוות שיבוא פעם אחרת כי החנות מלאה קונים?!…”.

“אם כן” סיים הבעל “מהיום ואילך, בכל בוקר בשעות שאני נעדר מהחנות, חישבי כאילו נלקחתי על ידי מלאך המוות, ומה אכפת לך שאחרי שעה או שעתים אקום לתחיה ואבוא לעזור לך בחנות”…

בשעה שאדם יושב ועוסק בתורה, עליו ועל בני משפחתו לחשוב כאילו “הוא מת” מבחינת חיי העולם הזה, וכך יתבטלו מאליהם התרוצים והסיבות המעכבות אותו מללמוד.