שמיעת מוזיקה והשתתפות בערבי שירה

ראיתי בקובץ “גנזי המלך” האחרון (מס' 321) ראיון שנערך עם הרה”ג ר' בן-ציון מוצפי שליט”א, ובו כמה דברים תמוהים. ואציג כאן הערותי בקיצור נמרץ:

א) מה שכתב שהסנהדרין התבטלו בתקופת בית שני, עיין שבת (דף ט”ו סע”א) ארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה לה סנהדרין וישבה לה בחנויות. והכוונה שלא דנו עוד דיני נפשות, אבל סנהדרין היתה קיימת. ע”ש. וגלו עוד מחנויות לירושלים, ומשם ליבנה (בימי ריב”ז), ומשם לאושא, ומשם שוב ליבנה, ומשם לאושא, ומשם לשפרעם, ומשם לבית שערים, ומשם לציפורי ומציפורי לטבריא, כמבואר בראש השנה (דף ל”א סע”א). ופירש”י (שם ע”ב) דבית שערים וצפורי וטבריא כולן בימי רבי היו. ע”ש. וע”ע בסנהדרין (דף ט”ז ע”ב) שבימי ר”א ור' יהושע ור”ע היתה סנהדרין ביבנה, והם היו אחרי החורבן כידוע. ומה שאמרו בסנהדרין (דף מ”א סע”א) שריב”ז לא היה בסנהדרין, כבר פירש”י שם דהיינו כשדנו דיני נפשות, אבל סנהדרין עצמה היתה קיימת עד ימי רבינו הקדוש וכאמור.

ב) מה שכתב שהערבים בזמן הרמב”ם לפני 800 שנים לא היו אנשים מזולזלים שמדברים או שרים שירים של תועבה ח”ו או שירי אהבה ח”ו, ובכל זאת הרמב”ם אסר אותם לחלוטין. ע”כ, נעלם ממנו מ”ש הרמב”ם בהלכות תשובה (פ”ח ה”ו) “כמו שמדמין אלו הערביים הטפשים האוילים השטופים בזמה”, שבגן-עדן מביאים להם נשים וכו'. וכן מה שכתב בפיה”מ אבות (פ”א מט”ז) “שראיתי זקנים וחסידים מאנשי תורתנו כשיהיו במשתה יין כחופה או זולתה וירצה אדם לשיר שיר ערבי אפילו שענין השיר ההוא שבח הגבורה או הנדיבות… או בשבחי היין, ירחיקו זה בכל צד מן ההרחקה… וכשישורר המשורר פיוט מן הפיוטים העבריים לא ירחיקוהו ולא ירע בעיניהם, עם היות בדברים ההם המוזהר ממנו או הנמאס. וזו סכלות גמורה, שהדיבור לא ייאסר ויותר (היו”ד בקבוץ והתי”ו בדגש ובפתח) וייאהב ויימאס ויצווה (הצד”י בקבוץ) באמירתו, מצד הלשון שנעשה בו, אבל מצד עניינו” וכו'. ע”ש באורך. וידוע כמה שירי חשק כתבו בספרד בימי הרמב”ם בהשפעת שירי הערבים, ועליהם כיוון שיש בדברים ההם המוזהר ממנו או הנמאס, וכשנשאלו על כך התנצלו שכוונתם להראות תפארת לה”ק שלא חסר בה דבר או שזה בדוגמת שיר השירים. ויש שכיוונו לדברים עמוקים בשבח החכמה או התורה (עיין בספר עומר השכחה דף קל”א ע”ג, ובספר תולדות חכמי תונס ערך ר' שמואל אבוזמיל עמוד רצ”ה ואילך), אבל הערבים עצמם כיונו לכל דברי חשק ותועבה בעולם, וזה ידוע ומפורסם. ומכאן סתירה למ”ש הרבצ”מ לקמן שמי ששר באנגלית אסור לשמוע אותו ואת הדיסקים שלו, ושזוהי דעת הרי”ף בתשובה. ע”כ. ונעלם ממנו שהרמב”ם גדול המחמירים כותב בפירוש שהעיקר התוכן ולא הלשון כלל. והרי”ף שאסר לחזן ששר שירים בערבית, הכוונה לשירי חשק ואהבה בערבית כידוע בימים ההם. וכן מה שכתב רב האי גאון, והובא בשו”ת יחוה דעת (ח”א סי' מ”ה) “וזמרא דאסר מר עוקבא היינו נגינות של אהבת אדם לחבירו ולשבח אדם נאה ביופיו וכו', כגון שירים של ישמעאלים הנקראים אשעאר אלגזל, והאי זמרא אפילו בפומא אסור”. ע”ש, כוונתו פשוטה לשירי חשק של הערבים, וכתב “לשבח אדם נאה ביופיו” בלשון נקיה. וזהו לשון זמרא כדאיתא בשה”ש רבה (פ”א אות יו”ד) כשאדם נער אומר דברי זמר. ע”ש. וז”ש בסנהדרין (דף ק”א ע”א) הקורא פסוק של שה”ש ועושה אותו כמין זמר, וכמבואר בברייתא דמסכת כלה רבתי (פ”א) כגון דזמיר ביה ודעתיה על הרהור. ע”ש. ודו”ק.

ג) מה שכתב שסעודת מצוה מדינא דגמרא היא רק סעודת ברית מילה או נישואין של ת”ח לבת ת”ח, ואח”כ מצאו סמך לסעודת סיום, וסעודת בר מצוה, וסעודת פדיון הבן ע”פ שיחה נאה שכתב השד”ח שפדיון פ”ד יום. במקום נ' קיפלו את הנו”ן עשו מ”ם סופית, מי שאוכל בסעודת פדיון כאילו צם פ”ד ימים. וזו שיחה נאה בפי הבריות, כלומר חצי בדיחה במלים אחרות, סליחה על הביטוי. עכת”ד. לפי דבריו יוצא שבחתונה רגילה שאין החתן ת”ח או שחותנו אינו ת”ח לא יעשו תזמורת, ועושים חתונה כמו ט”ב רח”ל. ולא זכר מה שכתב המרדכי בפסחים פרק מקום שנהגו (סי' תר”ה) שנשאל רבנו מאיר (הוא מהר”ם מרוטנבורג) היאך אנו אוכלים בנישואי בת כהן לישראל או בת ת”ח לעם הארץ, הא סעודת הרשות נינהו (כדאיתא בפסחים דף מ”ט סע”א), והשיב דשמא על כן נהגו לומר שירות ותשבחות להקב”ה ולהללו על החסד שעשה עם אדם וחוה, וא”כ אינה סעודת הרשות. ע”ש (והובא בשו”ת חות יאיר ריש סי' ע'. ושם כתב: פרק מקום שנהגו סי' תתקי”ט. וכנראה כ”ה בדפוסים ישנים). גם לא זכר מ”ש מרן הגר”ע יוסף שליט”א בשו”ת יביע אומר ח”א (סי' ז”ך) מפי סופרים וספרים דסעודת פדיון הבן היא סעודת מצוה, ושכ”כ רש”ל ואור זרוע ותרומת הדשן (סי' רס”ט) והרמ”א (בסי' רמ”ט ס”ב וסי' תקנ”א ס”י) שבסעודת מצוה כגון מילה ופדיון הבן וכו'. והרב חיי אדם כתב בשם הגר”א שאפילו סעודת פדיון הבן שלא בזמנו דוחה תענית בכורות בערב פסח. ע”ש. וכ”ש פדיון הבן בזמנו דהוי סעודת מצוה לכ”ע. גם הרמז פדיום פ”ד יום שהזכיר שהוא שיחה נאה, הובא בכה”ח (סי' רמ”ט אות י”ד) בשם ספר פרי צדיק. ע”ש. וזכורני שראיתי כן בשם הבעש”ט, ושכחתי מקומו (והרה”ג ר' ינון חורי זצ”ל רמז בפסוק כל פטר רחם לי (שמות ל”ד י”ט), כל פטר רחם ר”ת כפר, ואותיות אמצעיות ח”ט. וס”ת בגימטריא רע. הרי כפר חטא רע). ויסוד הרמז הוא כי לא מצינו “פדיום” בתנ”ך רק פעם אחת לגבי פדיון הבכורות: ויקח משה את כסף הפדיום (במדבר ג' מ”ט), ובשאר מקומות כתוב פדיון בנו”ן. ומכאן בא הרמז פ”ד-יום. ולא כמ”ש הרב הנ”ל שקיפלו את הנו”ן ועשו מ”ם סופית. אבל גם אם לא נקבל את הרמז הנ”ל הדין במקומו עומד, שסעודת פדיון הבן היא סעודת מצוה, ואין בזה חולק רק אם זה שלא בזמנו.

ד) וידוע כמה שירי קדש שנכתבו בערבית, ומהם שחיברו אותם קדושי עליון, כגון “ארסל יא ואחד אלוחדאני, אליהו יעללי שאני” למוצ”ש שחיבר הרב הקדוש ר' פרג'י שוואט זצ”ל (נלב”ע בשנת התס”ה), ונדפס בסידורי תפלת החדש ליוורנו. וכן “חביב אללה אליהו, עזיז אללה אליהו” הנדפס בסידור תפלת ישרים (מנצור) למוצ”ש. ובודאי שאינם חולקים על תשובת הרי”ף, כי הרי”ף מדבר רק במי ששר שירי עגבים. וכל שכן לאסור לשמוע מפייטן באנגלית את הדיסקים שלו ששר בהם שירי קדש, זו חומרא נפרזה. ועוד לכתוב על זה “ברור כשמש, זו תשובת הרי”ף” (!). והרי ידוע שהיו חכמים שבאו לכנסיות בצנעא לשמוע את הלחנים שלהם ולהפוך אותם לשירי קדש (עיין בשו”ת יביע אומר ח”ו סי' ז' אות ג' בשם הרב כרך של רומי). וכן כמה שירי קדש שלנו עשויים ע”פ הלחן הערבי כידוע (ועיין בשו”ת יחוה דעת ח”ב סי' ה' שכן עשו כמה גאוני ישראל, ושכן הסכימו מהר”ם די לונזאנו ומרן החיד”א ועוד). ולדבריו כל זה אסור, אתמהה.

ה) ואמנם היה חכם אחד לפני 700 שנה באיטליא בשם עמנואל הרומי, שכתב ספר מחברות עמנואל ובו כמה שירים פסולים. ומרן בש”ע א”ח (סי' ש”ז סעיף ט”ז) כתב עליו דברים קשים כגידין. ואעפ”כ מילי מעלייתא דאית ביה דרשינן להו בפירקא. שכן נדפס חלק מהספר בשם “מחברת התופת והעדן” בנפרד, בברלין תקל”ח, בהסכמת גדולי הדור (כמדומה בהסכמת הנוב”י). ותוכן המחברת ההיא תיאור ג”ע וגיהנם לפי ציורו של המחבר. רק שהרבנים הסתייגו ממה שביזה שם את בנות לוט שאמרו חז”ל שכוונתן לש”ש (עוד ראיתי בשמו שפגש כביכול את שלמה המלך ואמר לו שפירושו בפסוק “פתך אכלת תקיאנה” (משלי כ”ג ח') מגזרת “וכי יפתה איש” הוא עיקר כוונתו. ור”ל אם פיתה אותך עד שאכלת, סוף שתקיא את מה שאכלת. ולא דק כלל, דא”כ כינוי הה”א של תקיאנה על מה חוזר). ומלבד זה יש לו פירוש על משלי, ושיבחו מרן החיד”א בשה”ג ח”ב סוף מערכת בי”ת בקונטרס אחרון, אף שידע והזכיר שם דברי מרן על מחברותיו. ע”ש. אלמא הא כדאיתא והא כדאיתא. וכן אם אדם רוצה ללמוד מנגינות הסליחות וימים נוראים ושאר שירי קדש מהזמרים האלה, מה רע בזה? וכבר אמר החזו”א בזמנו שיהודי שמתפלל מכפור לכפור חשוב מאד לפני הקב”ה בדור יתום זה, וכל שכן שלא להרחיק יהודים אלה ולדחות אבן אחר הנופל שיחזרו בשאלה ח”ו. רק ראוי לבחורי ישיבות לימנע מערבי שירה המעורבים ואינם מעורבים, שאין דעת חכמים נוחה מהם. ומאידך לקרב את הרחוקים שישמעו שירי קדש אולי יתעוררו בתשובה. ואני יודע אחד מהמחזירים בתשובה שהתעורר בליל פורים מפיוט “זהו אלי וגואלי” ששמע בישיבה. וזולתו התעורר מפיוט “לך אלי תשוקתי” ששמע בליל יוהכ”פ, וחזר בתשובה שלמה.

ו) לפני כמה שנים הזמננו להילולא השנתית של הישיבה, הזמר המנוח משה אליהו נ”ע (מחבר הפיוט “עיני צופיה לך חונן” ועוד). והתלונן עלינו מר חזקיהו שמעון נ”י במכתב להגר”ע יוסף נר”ו איך מזמינים זמר כזה שמזמר בתערובת וכו' (ואנו לא ידענו מזה). והשיבו מרן שליט”א במכתב לאמר: “מעשה רב, ועוד שיש בו ניצוצות של קדושה” (כך תוכן המכתב. והראני אותו בזמנו). וסוף דבר שחזר בתשובה שלמה. וזוהי דרך התורה לקרב ולא לרחק. השומע ישמע.

ז) בסיכום: מותר להביא כלי זמר בסעודת מצוה, כולל ברית מילה וסיום מסכת ופדיון הבן וחתונה וחוה”מ ופורים, ובלבד שישירו שירי קדש. וכן מותר לשמוע דיסקים ששרים שירי קדש אפילו בערבית ובאנגלית, שהעיקר התוכן ולא השפה כמ”ש הרמב”ם בפיה”מ. רק “ערבי שירה” אפילו נועדו למטרה קדושה לקרב רחוקים יש לימנע מהם, וכ”ש לאברכים ובחורי ישיבות, כי יוצא שכרם בהפסדם. וכבר אסרו אותם חכמי הדור. ולשומעים ינעם.

לעי”נ הגאון ר' משה הלוי זצ”ל, במלאת עשר שנים לפטירתו (י”א בחשון התשס”א), תנצב”ה.