שבע שהוא רעב

בפרשתנו מסופר על פטירת אברהם אבינו ע”ה כשהוא “בשיבה טובה זקן ושבע”. ותמה רבנו בחיי וכי זהו השבח שמצאה התורה לומר על אברהם בהספדו, שהוא סיים את חייו שבע ולא רעב, היכן הם כל הגרים והגרות שגייר, איפה לפיד האמונה שהבעיר לדורו ולכל הדורות הבאים, איה כל האורחים שהכניס לביתו בכבוד גדול ובמסירות נפש, מדוע לא מוזכרים עשרת הנסיונות שעמד בהם בימי חייו?

וכך הוא מתרץ: בתאוות העולם הזה לא שייך לעולם להיות 'שבע' ולהגיע לידי סיפוק, שכן “אין אדם מת וחצי תאוותו בידו”. אדרבה, ככל שאדם כביכול שבע מתענוגות העולם הזה, הוא בעצם חש רעב במדה רבה יותר. וכמו שאמרו “יש לו מנה, רוצה מאתיים”.

מי באמת יכול למות כשהוא שבע ומלוא תאוותו בידו? רק אדם המנותק מהגשמיות. הוא 'שבע', כי פשוט הוא אינו חש רעב וחסרון לפיתויי עולם הזה. לפיכך, השבח הגדול ביותר על יהודי שהלך לעולמו, שהוא סיים את ימיו כשהוא 'שבע', שכן זה מורה על ניתוקו מן הגשמיות והפיכתו לאדם שלא חסר בעולמו כלום. וכבר אמר הפסוק “דורשי ה' לא יחסרו כל טוב” (תהילים לד, יא), ועוד נאמר “כי אין מחסור ליראיו” (תהילים לד, י) – אם נשים לב, לא כתוב שיש להם הכל, אלא שלא חסר להם כלום!

נמצינו למדים מדבריו תובנה מפעימה: אנו, קובעים לעצמנו אם יחסר לנו אם לאו. אברך שמלגתו מסתכמת באלפיים שקלים, יכול לחוש לפעמים בחסרונם של מאתיים שקלים, ואילו המליונר ירגיש שחסרים לו מאתיים אלף ש”ח. למי חסר יותר? הוי אומר למליונר!