ראיתי כלב מוליך אדם

באחד הבקרים, שבתי לביתי אחר תפלת שחרית, והנה רואה אני למולי אדם מבוגר הצועד צעדת בוקר בצוותא עם כלבו, אך דבר-מה אבסורדי משך את מבטי אליהם. הכלב פסע לפנים, והזקן נגרר בעקבותיו כשחוט קולרו של הכלב אחוז בידו בחוזקה. זה הלך ככה: כאשר החליט הכלב לרוץ, מיהר אף הזקן אחריו, ואילו כשהאט, האט גם בעליו. בקיצור ראיתי לפני כלב שמוליך אדם ולא להיפך.

בפרשת ויצא, לאחר שנודר יעקב לזבוח לה' כאשר ישוב בשלום לבית אביו כהבטחת ה', נאמר “וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם” (בראשית כט, א). מה פשר הביטוי “וישא יעקב רגליו”, הרי את הרגליים לא נושאים על השכם, אדרבה הרגליים הן הנושאות את האדם?

לפי רבנו אברהם בן הרמב”ם זצ”ל גלום כאן רעיון עמוק: פעולות האדם מושפעות מהלב, אשר בו הדעת והתבונה, או מהגוף, אשר דורש רצונות ומאוויים שונים. המאבק הוא, מי ימשול על מי – הלב יוליך את הגוף והרגליים, או שהרגליים יוליכו את הלב.

זהו למעשה ההבדל בין צדיקים לרשעים, וכפי שמגדיר זאת המדרש בבראשית רבה (לד, י): הרשעים ברשות לבם, ואילו הצדיקים לבם ברשותם. מאוויי גופם של הרשעים שולטים על לבם, ואילו אצל הצדיקים, התבונה היא המדריכה את צעדיהם ומיישרת את נתיביהם.

בא הפסוק ומודיע לנו כי אצל יעקב הצדיק: “וישא יעקב רגליו” – לבו שלט על הרגליים, ונשא אותם לאן שחפץ, ולא להיפך!

דוגמא ל'צדיקים לבם ברשותם', ניתן למצוא במעשה שהיה עם הצדיק רבי שמחה בונם מפשיסחה זיע”א, שפעם עלה על יצועו כדי לחטוף תנומה קלה, לאחר שעות רבות של עבודת ה'. בטרם עצם את עיניו העייפות, חש רצון עז להריח מעט מאבקת הטבק הריחנית שבביתו. אולם קופסת הטבק היתה מונחת על שולחן הספרים, שבקצה החדר הסמוך.

החל רבי שמחה בונם מהרהר בלבו וכה אמר: אם אקום ממיטתי ואלך לחדר השני כדי ליטול את קופסת הטבק – יהא בכך משום כניעה לפיתויי היצר הרע והליכה אחר תאוות הגוף. אך אז עלה במוחו שיקול הפוך “שמא מחשבה זו נובעת ממדת העצלות…”. מה עשה רבי שמחה בונם? קם בזריזות ממיטתו ונכנס לחדר הסמוך. ניגש אל השולחן שעליו היתה מונחת קופסת הטבק, שכה ביקש להריח – ובסופו של דבר הציץ ולא נגע כלל בקופסת הנכספת…