פרשת משפטים – טעמו ונימוקו עמו

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (כא. א)

“אמר לו הקב”ה למשה, לא תעלה על דעתך לומר, אשנה להם הפרק וההלכה שתים או שלש פעמים, עד שתהא שגורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר, אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם”. (רש”י). 

יש להבין למה מצוה ה’ על כך שצריכים לבאר לציבור הטעמים והפירושים, דוקא בפתחה של פרשה זו שעוסקת בענייני דין ומשפט שלכאורה אינם ענין לציבור?

מבאר הגאון רבי אליהו הצרפתי זצ”ל (מחכמי העיר פאס שבמרוקו) בספרו “אדרת אליהו” שלמעשה הוראה זו היא בעצם זירוז לדיינים, וראש וראשון לדייני ישראל, שאליו מביאים כל הדבר הקשה, הוא משה רבנו ע”ה. מורה להם הקב”ה: בבוא בעלי הדין לפניכם, היזהרו שלא להסתפק במתן פסק דין, החורץ מי חייב ומי זכאי וכדומה, אלא עליכם להטריח עצמכם להבינם הטעמים והנמוקים לפסק הדין, עד שיהיו הדברים ברורים וגלויים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לפני האדם לאכול ולשבוע. ולא יאמר הדיין הרי אני טרחתי ויגעתי וביררתי הדין כדבעי, ומה לי להטריח עצמי לבאר להם טעמי ונימוקי… (ועיין בש”ע ח”מ סי’ י”ד ס”ד). ולפי זה מוסיף בעל האדרת אליהו לפרש שהמלה ‘אשר’ בפסוק, היינו לאשר ולחזק הדין שפסקת.

*

מרן הראשון לציון הגאון רבי שלמה משה עמאר שליט”א בספרו “ברכת אליהו” כיוון לדברי רבי אליהו הצרפתי הנ”ל, אך דלה פנינת חמד נוספת, שלפי זה אפשר לומר שהפירוש השני שכתב רש”י: “לפניהם, ולא לפני עובדי אלילים” וכו’, הוא בעצם המשך לפירוש הראשון, והא בהא תליא. הכיצד?

כאשר מעלה הדיין על הכתב פסק דין מנומק, מראה הוא את מדת הצדק של דיני התורה, ומסייע לציבור לקיים את הפירוש השני, לבל ישימו משפטם לפני ערכאות. כאשר הפסק אינו מנומק, הדבר פותח פתח לטענות ומענות, ועלולים לרעות בשדות זרים ולהרים יד בתורת משה רבנו ע”ה. לא-כן כאשר רואים את המשא ומתן שכתב הדיין בסברות ברורות ומקורות מהפוסקים ראשונים ואחרונים, תוך שהוא מנסה לקשר דברי רבותינו עם הטענות, ומראה פנים לכאן ולכאן, ולבסוף מכריע הדין לאשורו, נוכחים לראות כי הדיין לא ‘שלף את הפסק מהשרוול’, אלא התאמץ לחקור הדין ולברר האמת. וגם אם אינם מבינים את עומק הדברים, הם רואים את העמל והיגיעה שהושקעה בכתיבת הפסק, ואת האריכות בה מפרט הדיין את טענותיהם ונימוקיהם, והדבר משקיט את רוחם.

*

כדי להגיש את הנימוקים והטעמים כשלחן ערוך, יש צורך להעלות את הדברים על הכתב. וכן תוקן ברבנות בארץ ישראל מאז ומתמיד, שכל החלטה של בית דין צריכה להיות כתובה ומנומקת. למעשה, הכתיבה היא חלק בלתי נפרד מתהליך הבירור ההלכתי, בהיותה בעלת השפעה מכרעת על מסקנת ההלכה, ופעמים רבות על ידי הכתיבה מתהפך הדין מן הקצה אל הקצה.

“כשהיינו יושבים בבית הדין”, העיד פעם מרן רבנו עובדיה יוסף זצ”ל על עצמו, “אירע לא פעם שלאחר שמיעת טענות המתדיינים וחקירתם, נראה היה כי הצדק עם ראובן למשל, אולם משהתחלתי לכתוב את הפסק ועד שסיימתי, השתנו הדברים, ובמקום שיצא ראובן זכאי – יצא שמעון זכאי. הכתיבה הצילה אותי מטעות בדין!”. והוסיף ואמר כי המזלזל בכתיבה, הרי הוא מזלזל בפסיקת הלכה! ולכן היה מורה ובא שאין לדיין לפסוק לפני שיעלה את הפסק על הכתב.